נועה קירל, קיבלה את פרס שינוי אידיאל היופי. אני חושב שזה מדהים, אבל זו רק ההתחלה. עכשיו הגיע הזמן לפעול לשינוי אידיאל האופי אצל גברים, ולמה? נורמות חברתיות, אנחנו מתים עליהן, איך לא? הן עושות לנו סדר בכל הבלאגן בעולם. אחרי הכל איך נדע מהו אופן ההתנהגות המצופה מאיתנו? זה שנתפס כראוי, תקין ומקובל על ידי הסביבה שלנו?

אנחנו כלכך אוהבים נורמות עד שמי שלא הולך לפיהם נתפס אצל הרוב כמושא ללעג (אני הייתי שם, הזה שלעגו לו). ואני לא מתייחס רק לנורמת האופי שאנחנו מצפים מגבר, פה אני מתייחס לכל מי שאינו צועד בתלם הנורמות שהחברה והתרבות קבעו לנו. עד כה, הכל טוב, יש לנו סדר, אפשר להיות רגועים, נכון? אז זהו שלא. 

תום חיימוב, האח הגדול (צילום: אור גפן)תום חיימוב, האח הגדול (צילום: אור גפן)

אותן נורמות, שמשרטטות לנו גבול בין איך צריך להתנהג ואיך לא, הן אלו שמגבילות אותנו לקבל משהו או מישהו אחר ויוצרות אצלנו תחושה לא ברורה כאילו אנחנו לא בסדר. אני אסביר. 

גידלו אותנו לחשוב שלגבר אסור לשתף, הוא לעולם לא בוכה, חייב להיות אגרסיבי, דומיננטי, לוחמני וחסר יכולת להביע רגשות. אם אתה לא מתנהג באותו האופן אתה ״פחות גברי״. בכדי לעמוד בציפיות הנורמה אתה רץ אחרי מילוי התנהגויות ומשימות שלא באמת מייצגות את ״האני הפנימי״ שלך. אותו חוסר ייצוג מעלה חוסר איזון בין איך שאתה מרגיש שצריך להתנהג לבין הצפייה שתתנהג באופן מסויים, ואז אתה מוצא את עצמך בקונפליקטים פנימיים וביקורת עצמית מוגברת על כל פעולה שאתה עושה. 

אני מרגיש שהגיע הזמן להבהיר כמה דברים, בעיקר ובמיוחד נוכח הסיבה שאנחנו כבר לא בתקופת ימי הביניים. גבר שלא יודע להתמודד עם רגשות ולהביע אותן הוא פחדן בעיניי כי הוא בעצם מפחד מהרגש. גבר שיודע לנהל שיחה רק בקולניות, הוא פחדן כי הוא מפחד מלשמוע את הצד השני ולהבין שהוא עצמו טועה. גבר שלא יודע לוותר הוא פחדן, כי הוא מפחד מאיבוד ״השליטה״ שלו. 

בשנים האחרונות החלה להתגבש אצלי הבנה שאנחנו באמת לא יודעים מה אנחנו מחפשים מהפרטנר שלנו, ובמקום לחפש מישהו שיאזן אותנו ושדרכו נצמח למקומות גבוהים וטובים יותר אנחנו מחפשים את הריגוש הרגעי הזה שממלא לנו את האגו ובמקביל מרוקן לנו את הנשמה. תכלס אותם ״קשי השגה״ נטולי הרגש הרבה יותר מרגשים אותנו (לרגע, אחרי זה הם סתם משעממים) וזמן קצר אחרי שהיעד כבר נכבש אנחנו נסתכל במראה ולא נדע איך לצאת מהמקום שכלכך רצינו להיות בו בעבר. 

ספק אם אי פעם נוכל לשנות את הכמיהה לבלתי מושג הזה, אבל כולי תקווה שבעתיד הלא רחוק נצפה מגברים נחשקים להיות רגישים יותר ומחוברים יותר לעצמם ולא ״באד בויז״ שהם בעצם פוצים קשוחים, שההתנהגות שלהם בעיקר נובעת מצורך פנימי עז לפצות על דברים אחרים בחייהם ושרגש היא מילה זרה שלא קיימת בלקסיקון שלהם.

אני חייב לציין, שלאחרונה ישנו שינוי מגמתי ניכר באופן הצגת הגבר הטיפוסי בטלויזיה. ראו למשל את עתי שולברג, עומר ברזני, אני כמובן ולכו תדעו אולי אפילו אייל ברקובר יפתיע. בין זה לבין שינוי נורמות, יש פער של שנות אור, אבל לפחות אנחנו בדרך הנכונה.