"זו הייתה אחת השנים הקשות בחיי": החיים על פי ניקול

משפחה
"משפחה מבחינתי היא לאו דווקא המסגרת שאתה נולד לתוכה. זו סביבה אנושית שכל אחד יוצר לעצמו. השנה זכיתי במשפחה של חברים שהם עבורי הרבה יותר קרובים מבני המשפחה הגרעינית שלי. המשפחה המקורית שלי מאז ומעולם הייתה מאוד קטנה, ומילדות הדבר השנוא עליי ביותר היה ערבי החג. היינו רק אמא, סבא, סבתא ואני. כשסבא וסבתא נפטרו, תחושת המשפחתיות התפוגגה לחלוטין. השנה יצרתי לי משפחה אוהבת ותומכת עם חברי אמת שאני יודעת שהם איתי באש ובמים, אך עדיין גם זו משפחה מאוד מצומצמת. שנת קורונה היא שנת בדידות, הכל נהיה מרוחק והריקנות רק העצימה, אבל מצד שני היא העניקה לי זמן איכות עם הילדים, שבמציאות האינטנסיבית של חיי לא הייתי זוכה לו. תמיד הייתי אמא טוטאלית שנותנת את המקסימום לילדים שלה, אבל השנה זכיתי להכיר אותם ולהתחבר אליהם ברמה הרגשית הגבוהה ביותר".

קורונה 
"אני מאמינה שזה שיעור מלמעלה. זו הייתה אחת השנים הקשות בחיי בכל המובנים. בדידות, תסכול, חרדות, חוסר אונים, אי־ודאות. התסכול המקצועי, ביטולי ההופעות, ההפסדים הכספיים ובעיקר הפחד שהחיים לא יחזרו לקדמותם. המספרים והטבלאות שרצים בחדשות הפכו לשגרה יומיומית ולאובססיה מתמדת, כמה חולים מאומתים יש, כמה מתים. הכי מפחידים אלו העדכונים בקבוצות של החברים. מי חלה, מי נדבק, מי הדביק. עדכונים שמייצרים חרדה. מהרגע הראשון היה ברור לי שזו מגיפה מסוכנת שתגבה קורבנות בחיי אדם. חשוב וצריך להיזהר ממנה. לא רק מהפחד של להידבק בעצמך, אלא גם שבחוסר הזהירות שלך אתה יכול לגרום למוות של אחרים. לא הייתי סולחת לעצמי על זה לעולם. ולכן נקטתי השנה בכל אמצעי הזהירות, ויתרתי על הופעות שהיו יכולות להפוך לאירועי הדבקה המוניים, לא חגגתי ימי הולדת, וכל מפגש עם חברים היה תמיד בחוץ באוויר הפתוח ומותנה בהצגת בדיקת PCR שלילית. כל החברים קוראים לי מכשפת קוביד־19. לא משנה מה אומרים בחדשות או מהי חוות דעתם של המומחים האפידמיולוגים, כשניקול ניבאה שיהיה סגר, אז היה סגר, לצערי תמיד צדקתי. צריך להתאזר בסבלנות וללמוד לחיות לצד הקורונה עוד שנים רבות. כל פעם תצוץ לנו איזו מוטציה עם רוטציה".

קריירה 
"השנה גיליתי שיש לי הרבה כישורים חדשים, כגון גננות. למדתי להשתמש במכסחת דשא. אני גם שיפוצניקית לא רעה. אני, מקדחה ודיבלים - BFF. כישורי הבישול שלי השתפרו פלאים. מתי בחיים הקודמים והנורמטיביים שלי הייתי מבזבזת 17 שעות על הכנת עוגת קרמשניט נפוליאון שמונה שכבות שבנויה מ־206 חלקים?
"מרוב שמירת מרחק מכל מגע אנושי, נורא התחברתי לרובים ולאקדחים והלכתי להוציא אגרסיה במטווחים, אז יצאה ממני גם צלפית לא רעה. ועכשיו ברצינות, בתור מישהי שרגילה מגיל 14 לעבוד 24/7, מצאתי פתאום את עצמי בבית מחפשת תעסוקה בלסדר נעליים עם תסמיני OCD לפי גוני הוורוד או גובה העקב. הרגשתי שמחלקה פסיכיאטרית זה השלב הבא והבלתי נמנע. לצערי אין לי הישגים כבירים להתגאות בהם השנה, כי הקריירה המוזיקלית שלי נעצרה. הרבה פרויקטים נמצאים במצב קיפאון. בכיף הייתי מוחקת את השנה הזו מהחיים. אני מקווה שהשנה הבאה בעזרת השם תהיה הרבה יותר פורייה ומוצלחת".

פוליטיקה 
"שנה מורכבת עבור מדינת ישראל. שנה שבה כעסים ומחלוקות גברו על אחווה ושוויוניות. שנה שבה שנאה כלפי אדם אחד, המבוססת על קנאה, ניצחה את ההיגיון הבריא. אני אדם ציוני, ימני וטובת המדינה בראש מעייניי. אני מרגישה שכל הערכים של המדינה מתפוגגים. ראש הממשלה המכהן נבחר לא כי העם הצביע לו, אלא כי הוא ניצח במשחק פוקר מכור מראש. אינני מבינה איך היה לו את המצפון להוביל מדינה דמוקרטית כשבבחירות העם העניק לו רק 6 מנדטים. יש שיגידו שהביקורת שלי נובעת מהחברות הקרובה עם בני הזוג נתניהו, אבל גם לפני שהכרתי אותם והתחברתי אליהם השקפת עולמי הייתה תמיד ימנית וציונית. הממשלה הזאת רומסת את כל ערכי המדינה. מצד שני, בממשלה הזו יש גם הרבה אנשים טובים ומוכשרים שאני מעריכה באופן אישי למרות שאני לא מסכימה עם דעותיהם. למשל מרב מיכאלי שבאה לעבוד ולקדם אג'נדות חברתיות חשובות. ממשלה עם כל כך הרבה דעות ורצונות, שעיקר עיסוקה הוא הישרדות עצמית, אינה יכולה לפתור את מצוקות העם ואף מפלגת אותנו יותר. אני לא נותנת לה הרבה זמן. אני מאמינה שביבי יחזור לקדנציה נוספת שבמהלכה התפקיד העיקרי שיהיה לו הוא לגדל יורש ראוי שיוכל להוביל ולהנהיג את המדינה להישגים כבירים".

גזענות 
"בתור יהודייה, דור שישי למשפחת רבנים, שנולדה בברית המועצות לשעבר, באודסה שבאוקראינה, וסבלה בילדותה מאנטישמיות ועלתה עם משפחתה לארץ ממניעים ציוניים, הרגשתי מקרוב מאוד מהי גזענות. לכן לקחתי על עצמי כמשימת חיי להילחם בגזענות על כל היבטיה. ישראל היא מדינה מגוונת המורכבת מחילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, רוסים, אתיופים, ערבים, סטרייטים, גייז. המדינה הזו לא למדה לקבל אחד את השני. לצערי ייקח עוד המון שנים עד שאנחנו הישראלים, העם הכי שיפוטי והכי גזעני כלפי עצמנו, נלמד לאהוב, לכבד, להעדיף אדם באשר הוא ולא על פי דת, גזע ומין. הילדים שלי גדלים לתוך מציאות שבה חינוך הוא ערך עליון מגיל קטן. הם יודעים לקבל את האחר ולא לשפוט אנשים לפי צבע עורם, מיניותם, או אמונותיהם, אלא על פי מעשיהם וטוהר הנפש. השנה נתקלתי, לצערי, במספר מקרים שבהם דעות קדומות וגזענות פשוט החליאו אותי. לא הרשיתי לעצמי להישאר אדישה, התערבתי וגם חטפתי על כך (המקרה שבו הורי בית הספר היסודי נוף ים בהרצליה פיתוח התנגדו להצבת מורה ערבייה כמחנכת הכיתה של ריצ'י, בנה של ניקול - לג"ש). כנראה שלחיות עם האמת שלך ולהילחם למענה זה פחות טרנדי במחוזות הרצליה פיתוח. המקרים שבהם עמדתי על עקרונותיי והגנתי על מה שנכון בעיניי מהווים גם ערכי בסיס לילדיי".

משטרה
 "בתקופת הקורונה נחרדתי לראות את היחס המזלזל של האזרחים כלפי משטרת ישראל. תמיד רציתי לתת מעצמי לחברה והחלטתי להתחיל התנדבות במשטרה. אחרי מקרה מסוים שקרה לי ושמשטרת ישראל פעלה בו במקצועיות ומסירות, הבנתי עד כמה עבודתם חשובה. הלכתי ללמוד ירי במטווח וכאמור אני בדרך להוציא רישיון נשק. מאוד חשוב לעשות הסברה, בעיקר לבני נוער. המקצוע של השוטר הוא קשה, מאתגר ובעיקר מסוכן. השוטרים לא מרוויחים הרבה כסף, אבל נותנים את חייהם ואת נשמתם למען המדינה. חשוב מאוד שילדינו ירצו לעבוד במשטרה ויבינו את חשיבות המקצוע. פעם כל ילד רצה להיות שוטר, היום כל ילד רוצה להיות ביל גייטס".

אהבה 
"וואו. אני מרגישה שאני לא כל כך קשורה לנושא, כנראה שזה מתסמיני הפוסט־קורונה. לפני השנה הזו בחיים לא יצאתי לדייטים. השנה, בעקבות לחץ חברתי מסיבי, יצאתי לראשונה לדייט שנגמר בחוויה של זוגיות קצרה, וטוב שקצרה. זוגיות לא יכולה מבחינתי להיבנות על לחץ חברתי, אינטרסים כלכליים, הרצון לברוח מהבדידות, אלא על אהבה נטו. ואם אין אהבה וניצוץ ביום הראשון, גם עוד 20 שנה היא לא תבוא. אני מאמינה שאני עוד אזכה באהבת אמת ונצעד יד ביד לאורך כל החיים. אני מיושנת, אולד פאשן. מה אני אעשה. אין לי הרבה דרישות: שיאהב את הילדים שלי כמו את הילדים שלו, עדיף גרוש או אלמן, 40+ ולא פחות, מעל 1.70 מטר, בכל זאת אני על עקבים, שלא יהיה לו בארון קרוקס, אחרת אני מתאבדת. חסר לו שהאוטו שלו יהיה מטונף, שלא ישתמש בסמים, שלא ישתכר ויקיא על השטיחים, שהחיבה שלו לכדורגל תהיה פחותה מהחיבה שלו כלפיי, ואם הוא תוקע לידי גרעפס, זה יהיה הרגע האחרון שהוא רואה אותי".

אינסטגרם 
"יש לי כמיליון עוקבים. אני בין האנשים הנעקבים ביותר במדינה. מאות אלפי אנשים צופים לי יום־יום בסטורי שכבר הפך לסדרה ויראלית על חיי. זו פלטפורמה שבה מרבית הסלבריטאים משתמשים בה לתכנים ממומנים ומרוויחים ממנה לא מעט כסף. אני דוגלת בלהעביר תכנים אותנטיים ואמיתיים, ומייצרת תוכן שמתחלק להרבה רבדים, כדי שיהווה איזושהי תועלת לאנשים שאני מעניינת אותם. זו פלטפורמה שבה אתה יכול לייצר פרובוקציה, להעביר מסרים פוליטיים או למכור שואב אבק שלא עובד. כל אחד בוחר באילו תכנים להתרכז. השנה בחרתי לנצל את הפלטפורמה האדירה בתמיכה פרסומית לעסקים ישראליים ולפרסם אותם בחינם לכמיליון איש, שבהשוואה לרייטינג טלוויזיוני החשיפה היא פריים טיים כ־30%. הרגשתי תחושת שליחות ובעיקר סיפוק שהצלחתי לעזור למאות עסקים שהיו על סף קריסה, מחוסרי יכולת לממן קמפיינים פרסומיים ושבעקבות הפרסום שלי באינסטגרם זכו להתפרנס בכבוד".

מוזיקה 
"מוזיקה מאז ומעולם הייתה חלק מחיי, מהרגע שבגיל 6 התיישבתי מול פסנתר והתחלתי לנגן. נולדתי לאמא מנהלת קונסרבטוריון ומוזיקאית, שדגלה בגישה קשוחה ונוקשה בכל מה שקשור לתחום המוזיקלי. היא הייתה מבקרת אותי מהצד הרוסי הסובייטי הקשוח ביותר, מה שיצר אצלי פחד וחרדה מלהתעסק בתחום שנים רבות. הביקורתיות כלפי עצמי, שאולי אני לא מספיק טובה, הושרשה בתת־מודע שלי ומנעה ממני להתחיל את הקריירה המוזיקלית שלי בגיל צעיר. אגרתי הרבה שנים כוחות עד שהחלטתי לצאת עם האומנות שלי ועם האמת שלי ולהתחיל לעסוק במה שאני באמת אוהבת. לפעמים אני מוצאת את עצמי בלילה, כמו גנב שמתחבא, מנגנת על פסנתר שלא ישמעו, מהפחד שפתאום תופיע דמותה של אמא שלי ותגיד 'את זייפת. זה לא פה במול, זה פה דיאז'. הרבה שנים לקח לי להתנקות. ידעתי מראש שהדרך לא תהיה קלה וישפטו אותי לא על פי הכישורים המוזיקליים, אלא על פי התדמית הנובורישית שאותה תחזקתי שנים רבות. כעבור שנתיים שבהן ספגתי לא מעט לעג וביקורת, אני מקבלת המון אהבה. אני יודעת שהרבה מאוד אנשים מאזינים למוזיקה שלי, תחנות רדיו משמיעות אותי, אנשים מחכים להופעות שלי. לפעמים, כשאני תקועה בפקקים, אני שומעת את השירים שלי מתנגנים מהרכב ליד וזה מעניק לי תחושת אושר שאי אפשר לתאר. החלום שלי הוא שבעזרת השם, פייזר ומודרנה, אני אוכל סוף־סוף לקיים את המופע הגרנדיוזי שלי בהיכל מנורה, שכבר נדחה פעמיים".

ליאורה
 "שנים שהיא סיוט לכל מי שחצה את 15 דקות התהילה שלו. מצלצלת מ־20 טלפונים שונים. יודעת מי מתגרש לפני שהוא התחתן, מי ילדה לפני שהיא בהריון ומי לא מדבר עם מי לפני שהכירו בכלל. אי אפשר להתחמק ממנה בשום צורה, כי היא תמצא אותך גם במאדים.
"שנים היא הייתה כתובה לי בטלפון 'שטן לא לענות', 'רכילאית רעה'. עד שהכרתי את ליאורה, רק מהשם שלה רעדתי. עד שהתברר לי שמדובר באישה אינטליגנטית וחכמה, עם לב ענק. אבל הפעם זו הנקמה שלי בשם כל התעשייה. מוכנים? מצלצלת ממספר טלפון אוקראיני.
שלום ליאורה, כאן ניקול ראידמן, יש לי כמה שאלות אלייך. תגידי, אך את מצליחה להשיג את האייטמים לפני כולם? מי המקורות שלך?
"אין תגובה".
אין לך ייסורי מצפון להציק לאנשים? את לא מתביישת?
"אני? את מדברת עליי? צ'או בייבי, צ'או".
מה האייטם שהכי הצטערת עליו?
"באחד הראיונות שלי עם לנה דוביזנסקי, אמא של אדל בספלוב, שאלתי אותה שאלה בנוגע לנתק מבתה, שכנראה פגעה בנקודה רגישה. מנצלת את ההזדמנות, בעיקר כאמא וכסבתא, לבקש ממנה סליחה אם פגעתי בה".
מי הם הסלבס שבחיים לא תכתבי עליהם?
"כאלה שתבעו אותי וזה עבר להם. אבל לי לא".
את לא חושבת לעשות הסבת מקצוע לעובדת מוסד?
"חשבתי על זה, אני ממנה אותך כבר למודיעה שלי".
מ־1 עד 10, כמה את אוהבת את מה שאת עושה?
"תלוי באיזה יום את שואלת אותי".
לכבוד יום כיפור אני נותנת לך הזדמנות לבקש סליחה מכל "נפגעי ליאורה לדורותיהם", ממי היית מבקשת סליחה בפומבי?
"את יודעת כמה אנשים צריכים לבקש ממני?".
אולי הגיע הזמן שהעולם יגלה שאת אדם טוב? די עם רכילות.
"לשון הרע לא מדבר אליי". 