לוסי דובינצ'יק מציינת שנה לתאונה ומסכמת "קרה לי נס"

שנה חלפה מאז שהשחקנית האדמונית לוסי דובינצ'יק טלטלה מדינה שלמה כשנפלה מהקומה הרביעית בדירתה ביפו. היא הובהלה לבית החולים איכילוב במצב קשה, שקעה בתרדמת במשך ארבעה ימים ולאחר מכן אושפזה במחלקת השיקום במשך ארבעה חודשים. אבל תסמכו על אחת כמו דובינצ'יק שתהפוך את הלימון לשייק פירות מרענן. באותה שנה, שהייתה יכולה להיות הקשה בחייה, היא הספיקה להחלים מהפציעות והשברים, להשתחרר מבית החולים, להתאהב, להתארס ולהביא ילדה לעולם.

כעת משחזרת השחקנית האדמונית את אותם רגעי האימה שהתרחשו ב־1 באוגוסט אשתקד. "עוד באותו בוקר הייתי בחזרות להצגה חדשה בתיאטרון גשר העוסקת בחייו של אנדי וורהול, שבה גילמתי את וורהול", היא אומרת. "באותם ימים הייתי אמורה לעזוב את הדירה שלי ביפו. כשחזרתי מהחזרות המשכתי עם האריזות וכמעט סיימתי. נשארה לי רק שידה אחת גדולה ושולחן עבודה עם המון דפים וחומרים. החלון היה צמוד לשולחן העבודה ושם ישבתי. אני לא זוכרת מה היה ומה קרה לי, אבל התעלפתי. כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי בבית החולים אחרי ארבעה ימים שבהם הייתי בתרדמת".

מי בישר לך על מה שקרה?
"הדבר הראשון שראיתי בחדר כשהתעוררתי זה את כל המשפחה שלי. הם מיד הסבירו לי מה קרה לי ומה מצבי. הם סיפרו שנפלתי מקומה רביעית, שנפצעתי בכל חלקי הגוף ושאני סובלת משברים בצוואר, בגב, באגן הירכיים, בכפות הרגליים, בצלעות ובברכיים, וששתי חוליות בגב שלי זזו ולכן עברתי ניתוח שעבר בהצלחה. אסור היה לי לזוז במשך חודשיים, לא ידיים ולא רגליים".

איך קיבלת את זה?

"אין לי דרך להסביר את זה, אבל משום מה הייתי נורא נינוחה ומשוכנעת שהכל יהיה בסדר. לא חוויתי טראומה כי קיבלתי את כל האינפורמציה, אפילו לא שאלתי את הרופאים אם אוכל אי־פעם ללכת, אם אוכל ללדת, מה צופן לי העתיד. הייתה לי אינטואיציה והרגשה שהכל יהיה בסדר בסוף, וכך היה. למרות שבדיעבד הבנתי שהרופאים חששו מסבירות גבוהה של נכות".

ואיך בתך אלמה הגיבה?

"אלמה לא התרגשה בכלל, היא בטוחה שלאמא שלה יש שישים נשמות".

בואי נחזור לרגע הנפילה. היו ועדיין יש לא מעט שמועות על כך שלא מדובר בתאונה אלא בניסיון התאבדות בין היתר לנוכח פשיטת הרגל שלך שהתרחשה בסמוך. היו גם שמועות על צריכת סמים או אלכוהול באותו ערב.

"אלו שמועות לא נכונות. אלכוהול וסמים, חד־משמעית לא. זה עולם שהוא ממני והלאה, ומי שמכיר אותי יודע את זה. ולא היה שום ניסיון התאבדות, זאת הייתה תאונה בעקבות התעלפות. עד היום אני לא יודעת מה קרה לי שם באמת, כי אני לא זוכרת את הרגע שלפני. בעניין פשיטת הרגל: השקעתי באפליקציה קולינרית, אבל הפיתוח שלה התעכב, והחוב בבנק התחיל לתפוח. באופן כללי אני שונאת בירוקרטיה, אז במקום לפתור את הבעיה ולהגיע להסדר עם הבנק, יעצו לי לעשות פשיטת רגל. בדיעבד זאת הייתה טעות, כי הסכום מגוחך, 80 אלף שקל. ביטלנו את פשיטת הרגל והחזרתי את החובות. אני חושבת שאני האדם היחיד שהכריז על פשיטת רגל בגלל סכום נמוך כזה".

מה מצבך הרפואי כיום?

"אני בסדר גמור. אין לי שום פגיעה מוטורית, ולמזלי לא הייתה לי פגיעת ראש. מה שהרופאים שיערו לפי הפגיעות הוא שנפלתי על הרגליים ובכך ניצלתי מפגיעה קשה בראש ובגב. השברים התאחו במהרה, ואני עדיין עוברת טיפולי פיזיותרפיה. אני הולכת כפי שאת רואה עם הנעליים הענקיות האלה, שכבר נמאס לי מהן. אבל בעוד כחודשיים אני צפויה לעבור ניתוח נוסף ברגל שמאל, כי הגידים התקצרו והאצבעות שלי לא ישרות. בעזרת השם אחרי הניתוח אוכל להיפטר מהנעליים ולחזור לעצמי. אני כבר מתה להיות אחרי".

את סובלת מכאבים?

"באופן כללי, אני מרגישה טוב. החלקים הקשים פיזית כבר מאחורי. עדיין יש כאבים, בעיקר ברגל שמאל, אבל זה לגמרי בסדר לעומת מה שהיה קודם. יש בי הקלה גדולה, וגם הגוף מתרגל לחיות עם הכאב, לקח זמן עד שהשרירים חזרו לעצמם".

עברת טראומה גופנית ונפשית, ויחד עם זאת נראה שאת מאוד אופטימית. אני חייבת להודות שזה נשמע קצת לא אמין.

"לא רק את מופתעת, גם הפסיכולוגים מאוד מופתעים מהחוויה שלי ומאיך שאני מתמודדת איתה. במסגרת השיקום עברתי טיפול פסיכולוגי, והפסיכולוגית שלי לא הבינה איך אני כל כך אופטימית וחיובית. לא חוויתי טראומה, האופציה הזאת ירדה לגמרי מהשולחן. תמיד יש לי נטייה להסתכל על הצד הטוב. דברים קורים מסיבה מסוימת, ואין טעם להיתקע בשלילי. הנסיבות הסתדרו ככה שזה הקל עלי. כל האירוע נצבע בצבעים של רומנטיקה ואהבה".

אהבה בימי שבר

שבועיים אחרי הנפילה, בעודה שרועה על מיטת בית החולים במחלקת אורתופדיה, נאנחת מכאבים, ללא יכולת תנועה, פגשה דובינצ'יק את חגי פוקס שאושפז באותה עת במחלקה סמוכה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. עוד באותו ערב הוא ארז את פקלאותיו ועבר לחדרה של דובינצ'יק.

"ביום שישי האחרון חגגנו שנה", היא מחייכת. "הכרנו ב–17 באוגוסט 2017, אחרי שהייתי 17 ימים בבית חולים. חגי אושפז בגלל פציעה בצוואר אחרי תאונת גלישה. הוא היה מאושפז יומיים, וביום השלישי הכיר אותי. נפגשנו בחצר בין הבניינים, חברה שלי לקחה אותי לשם. הוא ניגש אלי ואמר לי שחבר משותף שלנו שמאושפז איתו בחדר שלח אותו לשמור עלי. עלינו לחדר שלי ומאותו רגע לא נפרדנו. חגי שחרר את עצמו כדי שיוכל לצאת מהמחלקה שלו ולעבור להיות איתי בחדר, לישון איתי. הוא לא זז ממני, היה לי חדר לבד, והוא ישן איתי שם כל הזמן. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון מצד שנינו".

את מבינה שזה חריג? בדרך כלל אנשים במצב רפואי קשה, שסובלים מכאבים ולא יודעים מה צופן להם העתיד לא מסוגלים להתאהב. שלא לדבר על להתארס אחרי שבועיים.

"אהבה מתעלה על כל הדברים האלה. כמעט הכל בראש. אני יודעת שהאהבה לחגי עזרה לתהליך השיקום שלי. אני בטוחה שהוא נשלח אלי ומאמינה שלכל דבר שקורה יש סיבה. יכולנו להיפגש אלפי פעמים בעבר. גילינו שהיינו באותם מקומות באותו זמן. אנחנו גם בני אותו גיל וגרנו לא רחוק אחד מהשנייה. גם חגי אבא לילדה, ולינוי פוקס שלו קטנה מאלמה בשנה. אבל דווקא שם, בנסיבות כאלו נפגשנו. ומה שנועד לקרות קורה גם תחת כאבים חזקים. וזה מה שיפה פה, כי הוא התאהב נטו בפנימיות שלי. אלו נסיבות מאוד מוקצנות, ורק שם אפשר להכיר אדם באופן טוטאלי כזה".

איך המשפחה שלך קיבלה את חגי?

"אבא שלי היה צמוד אלי בכל יום מרגע הנפילה וישן איתי בחדר. בדיוק כשהכרתי את חגי, יצא שהוא לא יכול היה להגיע במשך יומיים. כשאבא שלי הגיע בסוף, הוא פגש את חגי ומיד התחיל לתחקר אותו. חגי אמר לו: 'אני אוהב את הבת שלך'. אז אבא שלי ענה לו: 'מה אתה מקשקש שטויות? אין פה בן אדם, יש פה מישהי מרוסקת. אתה לא יודע אם היא תלך או לא'. 'לא אכפת לי', חגי אמר לו. 'תלך, לא תלך - אני איתה'".

אחרי שבועיים של היכרות התארסתם, ואת כבר לא נערה אלא אמא לילדה. בדיעבד, את חושבת שזה היה צעד פזיז?

"אין בזה חוקים. התאהבנו ושנינו ידענו שזה זה, שאנחנו רוצים להתחתן ולהביא יחד ילדים לעולם. לשנינו יש רצון גדול להקים משפחה ולעשות ילדים. אני לא צעירה, כבר בת 35, אבל יש לי מנטליות של ילדה בת 12. ילדה אחראית, אבל ילדה. לא היה לי מקרה כזה בעבר שהכל באמת מתאים. היו לי אכזבות בעבר במערכות יחסים ואירוסים שלא צלחו, אבל כזה קשר לא היה לי מעולם. אפשר להרגיש מיד, ויש לי אינטואיציות מאוד חזקות. הכרתי בשיקום אנשים שנשואים שנים ושננטשו בענק על ידי בני זוגם כשאושפזו. במקרה הזה הכל הפוך, זה התחיל מהמקום הכי נמוך ומפה יכול רק לעלות. אני סומכת עליו בעיניים עצומות, ובטוחה שנחיה יחד לנצח".

בצעד חריג נוסף נכנסה דובינצ'יק להריון אחרי שבועיים של קשר. "זה היה לגמרי מתוכנן. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות ילד. ביקשנו בדיקת דם ויצאה תוצאה חיובית. כמו שאמרתי, שנינו הגענו מתהליך ארוך של רצון להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. ברגע שנפגשנו הכל קרה ממש מהר, והייתה תחושה טוטאלית שזה זה. הוא קנה טבעת בקניון של בית החולים והתארסנו. החיים דורשים אומץ, אם אתה נורא רוצה משהו, אתה צריך לא לוותר עליו".

זה לא קצת בעייתי להיכנס להריון כשאת לא יכולה להזיז את הידיים ואת הרגליים?

"עובדה שזה הצליח", עונה דובינצ'יק בחיוך ממזרי, "רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי שלא זזתי".

הרגשת בנוח עם גבר חדש בחייך שמקלח אותך ולוקח אותך לשירותים?

"יש לי נטייה להרגיש בנוח בכל מצב, גם במצב הזה. חגי לא זז ממני. הוא רחץ אותי, לקח אותי לשירותים, היה מוציא אותי עם המיטה לטיול בקניון של בית החולים וטיפל בי במסירות. זה לא מובן מאליו. הוא גם לקח אותי לבית הכנסת שבבית החולים לעשות את ברכת הגומל. אני מרגישה שמישהו שמר עלי מלמעלה, שקרה לי נס, אפילו הרופאים קוראים לזה נס. התפללתי לאלוהים בכל יום שהייתי מאושפזת ואמרתי לו תודה".

שאלה שוודאי יהיה לך קשה להשיב עליה: אם הייתה לך אפשרות לחזור לאחור בזמן, היית נופלת שוב רק כדי להכיר את חגי?

"גם אלמה, הבת שלי, שאלה אותי את אותה שאלה ואפילו הקשתה עלי ורצתה לדעת אם הייתי מוכנה ליפול כדי להכיר את חגי, גם אם בסוף הייתי נשארת נכה לכל החיים. בלי למצמץ השבתי שכן. הייתי עוברת בדיוק אותו דבר וגרוע מכך, העיקר לפגוש את חגי. זאת הסיבה שעבורי הנפילה אינה טראומה, אלא משהו שנועד לקרות לי. אני מרגישה שקרה לי נס גם בנפילה שיצאתי ממנה בזול, וגם עם חגי. אני לגמרי מאמינה באפקט הפרפר, והנה, בזכות הנפילה זכיתי במשפחה וזכיתי באהבה גדולה מאוד. מדהים לנו. אנחנו מאוד דומים, יש לנו דפוס חיים דומה, אנחנו גם דומים פיזית אז לעתים חושבים שאנחנו אחים. אנחנו מבינים אחד את השנייה באופן טוטאלי".

איך עבר ההריון עם התסמינים הנלווים אליו בעודך מחלימה מפציעות קשות?

"ההריון עבר בסדר גמור. לא סבלתי ולא הרגשתי בחילות, היה לי ממש כיף. השתחררתי בדצמבר מבית החולים, ובאפריל חזרנו לאיכילוב שוב, אבל הפעם למחלקת יולדות. עברתי לידה רגילה למרות שהיו בטוחים שלאור מצבי אצטרך לעבור ניתוח קיסרי. הייתה לי חוויה טובה, ואור הגיעה לעולם. הרבה זמן חשבנו על שמות, והשם אור היה בחירה סימבולית לאור כל מה שעברנו. כשראינו אותה לא היה לנו ספק שזה השם שלה: אור פוקס דובינצ'יק. אל תשכחי שהיינו חייבים לתת פייט לשם של אחותה: אלמה דובינצ'יק פיטרסון".

אני מניחה שעדיין מוקדם לשאול, אבל איתך אי אפשר לדעת. אז הנה: יש תוכניות לילדים נוספים?

"בטח, יש תוכניות לילד נוסף. ותאמיני או לא, גם בקרוב מאוד. אנחנו מתכננים עוד והרבה, כמה שאלוהים ייתן לנו. אנחנו כמו הדוסים, רק לא דוסים. אני מאוד מקורבת לאלוהים ומתפללת אליו, ובתקופה שהייתי מאושפזת כל יום התפללתי לאלוהים. אני מקווה שעוד שנה מהיום אוכל לרוץ אחרי אור. ריצה היא היעד הבא שלי".

מתי צפויה החתונה?

"אני רוצה שזה יהיה אינטימי ומקווה שאצליח לעשות זאת הרחק מאור הזרקורים. בתחילה חשבנו שזה יהיה בתאריך חגיגות השנה, כלומר ממש עכשיו, אבל קודם אני רוצה לעבור את הניתוח הנוסף ברגל. אנחנו רוצים משהו שקט ומתכננים לעשות את זה בחטף כך שתגלו את זה בדיעבד. זה לא שיש לי מה להסתיר, אבל אנחנו רוצים משהו אינטימי עם חברים קרובים ובני משפחה".

כמי שכבר חוותה נישואים בעבר לשי בן עטר, הביאה ילד לעולם מבן זוג ללא מיסוד הקשר וקיבלה שתי הצעות נישואים מתוקשרות שלא צלחו, בהן אחת מהדוגמן אהוד האקר, אי אפשר שלא לשאול את דובינצ'יק אם היא עדיין מאמינה במוסד הנישואים. "אני פחות בעד המוסד הזה", היא משיבה. "אני לא חושבת שנישואים זה חשוב, אבל אנחנו עושים את זה בשביל המשפחה שלו. זה חשוב להם, לכן זאת תהיה חתונה מסורתית".

מי היית רוצה שיהיה בחתונה שלך?

"אסי דיין, הוא חסר לי. בגדול אני אדם הרבה יותר משפחתי ושקט ממה שאני מצטיירת. כל הצד הפרוע שלי כביכול כמעט לא קיים. הרבה ממנו נדבק אלי בגלל אסי. לאנשים היה קשה לקבל את החיבור שלנו. אבל הדמות שאסי הציג בציבור לא קרובה בכלל לאסי שהכרתי במציאות. אסי היה אחד האנשים הכי אמפתיים שהכרתי. נכון שהוא נהג לעשות פרובוקציות בתקשורת, אני זוכרת שהיו מגיעים אליו לראיונות והוא היה מוציא בכוונה את השיניים התותבות שלו ומנהל ככה את הראיון. אבל אז כשכבו המצלמות הוא היה שב לעצמו, לאותו אסי שאני מכירה. אני מתגעגעת אליו מאוד, הוא היה חבר נפש. אם הייתי יכולה לבחור מי יכתוב לי את הביוגרפיה שלי, הייתי בוחרת בו".

שיחת טלפון מהרופא המטפל קוטעת את הראיון שמתנהל בבית קפה סמוך לדירת מגוריה ברמת גן. דובינצ'יק נטולת איפור, בשמלה שחורה אוורירית ונעליים מיוחדות וגדולות שקיבלה מבית החולים. שערה האדמוני שהפך עם השנים לסימן ההיכר שלה אסוף לקוקו. היא מבקשת בנימוס את סליחתי ועונה לשיחה שאותה היא מנהלת ברוסית קולחת. "אני בקשר הדוק עד היום עם הרופא שניתח אותי", היא מספרת. "הוא מתקשר לשאול לשלומי ואני וחגי נוסעים לבקר אותו ואת הצוות בבית החולים".

דובינצ'יק נולדה במוסקבה לפני 35 שנה, אחות אחת לשלושה אחים. בגיל 7 עלתה לישראל. המשפחה התיישבה ברחובות ואחרי שלוש שנים עברו לתל אביב. "הייתה לי קליטה מהירה, ותוך ארבעה חודשים דיברתי עברית שוטפת, אבל אני עדיין דוברת רוסית", היא אומרת. את ניצני האופטימיות אפשר היה לראות אצלה כבר אז: "אני אדם ספונטני ומסתגל במהירות, לכן לא היו לי קשיי הסתגלות. בית הספר היסודי הראשון שלמדתי בו היה מתחת לבית שלי, בית ספר דתי. בכיתה ב' עברתי לבית ספר רגיל, ועל כיתה ג' דילגתי, כי שכנעתי את המנהלת שחומר הלימוד לא מספיק מעניין אותי ובגלל זה אני תלמידה בינונית".

היא מעידה על עצמה שהייתה טום בוי. "הסתדרתי רק עם בנים, וגם היום יש לי המון חברים בנים". ובאותה נשימה מספרת: "הייתי אאוטסיידרית". כשהייתה בת 9 עצרה אותה ברחוב סוכנת דוגמנות, ודובינצ'יק החלה להשתתף בפרסומות וכיכבה בקמפיינים ובקטלוגים. בתיכון למדה ב"תלמה ילין" במגמת משחק ואז קיבלה את ההזדמנות הראשונה שלה על המסך הגדול, בסרט "זהר", אז גילמה את חברתו של זהר ארגוב. "תפקיד קטן", היא אומרת. "פצפון". ב–1996 היא קיבלה את התפקיד הראשי בסרט "קלרה הקדושה", שעליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר.

ידעת מההתחלה שמשחק הוא הייעוד שלך?

"לא, פשוט זרמתי עם זה. אחרי 'קלרה הקדושה' הציעו לי המון תפקידים שלא הרגשתי מספיק מנוסה בשבילם. תמיד התייחסתי למשחק כמקצוע, זה לא החיים שלי. יש שחקנים שאומרים 'אם אני לא משחק, אני לא חי'. לא אצלי. לא היו לי אף פעם תקופות מתות, טפו טפו, אולי בזכות זה אני נהנית כרגע מהשקט והשלווה".

משלל התפקידים שעשית ב–25 שנות קריירה, אילו פרויקטים אהבת במיוחד?

"יש הרבה: 'קלרה הקדושה'; 'מרחק נגיעה' עם הנרי דוד; 'פרשת רות'; 'לילות לבנים' בתיאטרון גשר על פי דוסטוייבסקי; ההצגה 'שש דמויות מחפשות מחבר'; 'פיניטה לה קומדיה'; ויש סרט קולנוע שצילמתי לפני שנתיים שנקרא 'עץ הפוך'. אני מגלמת בו אישה שקוראים לה אליזבת שהתחפשה לנאצית וככה שרדה את המלחמה. שני אחותי הקטנה מגלמת את הבת שלי בסרט. הסרט היה מיועד למגזר החרדי לנשים בלבד, אבל עכשיו ערכו אותו מחדש לקולנוע הרחב, והוא צפוי לצאת בקרוב. יש בי קטע קומי, שלצערי לא מימשתי, רוב התפקידים שגילמתי היו מאוד רציניים".

יש צפי לגבי החזרה לבמה?

"כרגע אני לא יכולה לחזור לעבוד, תיאטרון זה יותר מדי פיזי עבורי. ובלי קשר לנפילה אני נמצאת על פרשת דרכים, ומרגישה תחושת מיצוי מהבמה, תחושה שהתבשלה בי כבר זמן רב. אין לי לא געגוע ולא תשוקה מבחינה בימתית. אני כבר 25 שנה במקצוע. עד גיל 24 צילמתי המון סרטים ואז עברתי לתיאטרון. אני משחקת בתיאטרון גשר 11 שנה, והוא הפך לבית השני שלי. יש לי המון חוויות טובות ואני מאוד אוהבת את המקצוע הזה, אבל יחד עם זאת יש בי תחושת מיצוי והרגשה שאני מעורערת מבחינה מקצועית. יכול להיות שזו רק תקופה, כי כבר הרגשתי כך בעבר ובכל זאת אני מנסה לחשוב לאן ממשיכים מפה. אולי רק לקולנוע ולטלוויזיה, ואולי משהו שקשור לאחורי הקלעים כמו לכתוב תסריטים".

אולי תסריט על הסיפור הבדיוני שקרה לך?

"לגמרי, זה בדיוק מה שעובר לי בראש. אין תסריט טוב מהחיים עצמם. זכיתי להמון תגובות מאנשים שאמרו לי שהסיפור שלי נתן להם תקווה ופרספקטיבה לחיים, אז אני שוקלת להעביר הרצאות על הסיפור האישי שלי. אדם מקבל ניסיונות ועובר מבחנים בחיים כדי לראות אם הוא יכול לעמוד בהם. אני עמדתי בהם".

מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?

"להמשיך לשמור על אופטימיות. והכי חשוב המשפחה, הילדים, בריאות ואהבה. כל השאר באמת שטויות".