עשור למותו של מוני פנאן: "הוא בטוח מתהפך בקברו"

"הדבר הקשה ביותר בחיים שלי אחרי מוני הוא להמשיך עם כל כך הרבה שאלות, עם סימני שאלה ענקיים שלא נותנים לי מנוח. אין שלוות נפש בסדר היום שלי או בשגרה שלי. המשוואות הבלתי מפוצחות שמוני הותיר אחריו סודקות את שלוות החיים שלי". 

שרון פנאן מדברת מהלב. עשר שנים מאז התאבד בעלה מוני פנאן ז"ל, המנהל המיתולוגי של מכבי ת"א, מי שאולי היה מזוהה יותר מכל אדם אחר עם מי שהייתה הקבוצה של המדינה. "19.10.2009 חרוט במוחי כיום שבו החיים התחילו לשחק איתי משחק מרושע", היא מספרת בראיון בלעדי לליאורה. "התעוררתי לבוקר שגרתי של תחילת הסתיו. השמיים היו בהירים, תכולים, ללא רבב של עננה. נשמתי מלוא ריאותיי את אוויר הבוקר הצח ואמרתי בלבי, 'ביום כל כך יפה רק דברים יפים יכולים לקרות'. לא היה לי שמץ של מושג או איזושהי תחושת בטן, שתוך חצי שעה אני עומדת להתאמת ולהתעמת מול ועם טרגדיה מחרידה ומטלטלת שתהפוך את חיי וחיי ילדיי על פיהם".

ואז הגיע צלצול הטלפון שקטע את השלווה?

"מחפשים את מוני, כי הוא לא הגיע לפגישה ואינו עונה לטלפונים. זה נשמע לי תמוה, כי מוני מעולם לא איחר לפגישה ותמיד ענה לטלפונים. החשש והפחד החלו לקנן בי. אולי קרה לו משהו, אולי תאונה, אולי לקה בלבו כשהיה לבד בבית. התחלתי להריץ סרטי אימה בראשי, אולם את סרט האימה שנתקלתי בו באותו יום לא יכולתי להעלות על דעתי. מתברר שהמציאות לפעמים עולה על כל תסריט. כשזה קרה, לא גרתי עם מוני באותו בית. עזבתי את הבית כשנה וחצי לפני מותו, כי הייתי זקוקה למרחב שלי. הוא הכניס לכל פינה בחיינו את העיסוק במכבי עד שזה חנק אותי, ולכן עזבתי למרחב נקי משלי. המשכנו לחיות כבני זוג נשואים למרות שגרנו בדירות נפרדות בשכנות".

מה עבר לך בראש באותן דקות?

"תוך כדי שהתחלתי להתלבש ולהתארגן ליציאה מהירה לכיוון הבית שבו מוני התגורר ברמת אביב, הגיע עוד צלצול טלפון. שוב מחפשים את מוני. לא היה לי זמן לחשוב. גרפתי את מפתחות המכונית וטסתי ברמזורים אדומים לכיוון הבית. כשהגעתי אל הדירה גיליתי שהמפתח היה בתוך המנעול מבפנים ואי אפשר היה לפתוח את הדלת. סימן שמוני היה בפנים. צלצלתי בלי סוף, דפקתי על הדלת וצעקתי 'מוני!!! מוני!!!' עשרות פעמים. הייתה דממה. הבית שלנו מעולם לא דמם. תמיד היו בו הרבה חיים, הרבה רעש, הרבה דינמיקה ועשייה. טלפונים צלצלו כל היום וגם בשעות הלילה. הדממה הזאת בישרה לי רעות".

אז מה עשית?

"הזמנתי מיד פורץ, אבל לפני שהפורץ הגיע ביקשתי סכין מהשכן כדי לדחוף בעזרתו את המפתח מהמנעול ולפתוח את הדלת, וכך היה. הצלחתי לפתוח את הדלת. בינתיים הגיע גם אחיינו של מוני, שחיפש אותו כל הבוקר. לא אתאר כאן במילים ולא אלאה אותך, ליאורה, בתיאור של הרגעים המחרידים שחוויתי מחוץ לדלת. כי המילים קטנות על מנת לתאר, ועדיין לא ידעתי מה אראה בהמשך. השכנים גם הם התחילו להגיע והתגודדו ליד הדלת לשמע הרעש, הדיבורים והצעקות. כולם ניסו לעזור ולהרגיע".

ואז?

"פתחתי את הדלת ופרצתי במהירות אל חדר השינה. מוני לא היה שם וגם לא באחד החדרים האחרים. רצתי אל גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה, כשאחיינו של מוני הקדים אותי. מוני נמצא תלוי בקומה השנייה, בחדר השירותים הקטן של קומת האירוח בדופלקס שבו חיינו יחד 17 שנים. הוא תלה את עצמו עם כבל חשמל לבן ועבה. את הכבל המאריך הזה קניתי למוני שנה קודם, כי הוא ביקש ממני לקנות לו. 'לצורכי משרד', אמר לי, ואני קניתי לו. מוני חנק את עצמו עם הכבל שאני סיפקתי לו".

מזעזע.

"באותו רגע כל הדם יצא לי מהגוף, אבל לא איבדתי שליטה. התנהלתי כמו רובוט ומיד שחררתי את הצוואר מהכבל והתחלתי להנשים אותו ולעסות את חזהו בלי סוף. תוך כדי כך הזמנו אמבולנס והמשכתי בהנשמה עד שהפרמדיקים הגיעו. מוני כבר לא היה בין החיים. מותו נקבע בשעה 10:45 לערך. הילדים הגיעו וראו את אביהם שוכב על הרצפה ללא רוח חיים, כשסימני כבל כחולים, סגולים ואדומים על הצוואר הפצוע. הלב שלי התפוצץ מכאב כשראיתי את ילדיי בוהים בגופתו של אביהם הנערץ והאהוב במצב של מוות, במצב של אין, במצב של חידלון. לא יכולתי לבכות. כאילו מקור הדמעות שלי יבש בדיוק כפי שהרגשתי שכל הדם בגוף אזל. כנראה שזאת הייתה המגננה של הגוף במצב של טראומה שחוויתי באותם רגעים".

והגיעו עוד אנשים?

"אני לא מבינה איך, אבל אנשים רבים התחילו להגיע הביתה עוד כשניסו להחיות את מוני. לא הבנתי איך הם כבר ידעו על המתרחש בביתנו. גם התקשורת כבר הגיעה מהר. מאותו יום, במשך עשר שנים, אני מבקרת בשבילי הגיהינום לבד. אף לא אחד יכול לחוות יחד איתי איך זה להיות שם. לפעמים זה מרגיש לי שהחיים שלי הם בדיחה קוסמית אחת גדולה ולא מהסוג המצחיק אלא מהסוג העצוב. כאילו היקום הביא אותי לכאן כדי לצחוק עליי ולא לצחוק איתי".

"אילו הייתי מאמינה בגלגולי חיים, הייתי רוצה שוב לפגוש את מוני, על כל הטוב שבו ועל כל השלילי שבו, ולשאול אותו טריליון שאלות שאין לי מענה עליהן ונותרו בגדר אניגמה. הייתי רוצה להטיח בפניו את העובדה שהפקדתי בידיו את השליטה לאושר שלי באופן טוטאלי, מתוך אמון מלא ביושרו ובהיותו אדם אחראי ונדיב לב. ברגע אחד הוא איבד את זה. עשה לעצמו דין וחשבון ומשפט שדה וגזל ממני את האושר. זה קרה בבוקר בהיר אחד בלי להיות מוכנה, ללא אותות אזהרה, ללא יכולת להכין לעצמי אפוד מגן או תשתית הצלה. התרסקתי לרסיסים. הייתי רוצה לספר לו איך כמעט לא רציתי לחיות".

איך נראים החיים אחרי מוני? ניסית זוגיות חדשה?

"זוגיות חדשה לא הייתה ואין גם עכשיו. זה לא בגלל שאיני פתוחה להיכרות, זה פשוט לא קרה. לא מחפשת. אם זה יגיע ויתאים, אני מוכנה. אם לא יגיע המתאים, אני מוותרת. לא עושה פשרות גדולות".

החברים מפעם נשארו איתך בקשר?

"שתי חברות נפש שלי נשארו איתי בקשר. כל החברים של מוני, שאיתם היה בקשר יומיומי חברי, חברי נפש או חברים לעבודה בתקופות שונות של חייו, נעלמו, התפוגגו עם ערפילי הבוקר של יום המחרת של השבעה. כולם היו ובאו הביתה לשבעה אפילו מספר פעמים. הם הגיעו לחגיגה הגדולה של העיר כדי לראות, להיראות ולשמוע תרחישים ורכילויות. הבית היה גדוש לעייפה באנשים מכל הארץ במשך שבעה ימים. אחרי השבעה אף אחד לא הכיר אותי ולא ידע עליי. מי שנשאר איתי בקשר הוא המנכ״ל לשעבר, אמי אשל, ומאמן העבר של מכבי נבן ספאחיה. אלה האנשים היחידים שעדיין זוכרים שאני קיימת ושואלים לשלומי. הרבה מאוד מהחברות והחברים הנעלמים נעזרו בי וגם במוני בסיטואציות שונות של חייהם, כי תמיד היינו שם כדי לעזור לכל מי שרק נזקק לעזרה במצוקתו. במצוקתי שלי כולם התאדו".

מה עם התביעות שלך? עדיין יש לך חובות? האם נשאר משהו מהעיזבון?

"הייתה תביעה אחת שלי נגד מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ובה תבעתי פיצויים על 16 שנות עבודה נאמנות ומסורות 24/7. הפסדתי בתביעה הזאת, כי עורכי הדין שלי לא הצליחו להוכיח שהיו יחסי עובד־מעביד בין מוני והמועדון. נכנסתי לחובות גדולים בגלל התביעה הזאת, וחברה אחת נפלאה שלי עזרה לי עם המימון. איני יודעת אם אי־פעם אוכל להחזיר לה על רוחב לבה. וזאת לא חברה מהעבר. הכרתי אותה אחרי עידן מוני. מלבד זאת, יש עדיין תביעה נגדי ונגד ילדיי. תביעה הזויה על העלמת נכסים והברחת מיליונים לכאורה אל מעבר לים. אם זה לא היה מצחיק, הייתי בוכה. צריך לראות איך אני חיה והיכן אני חיה ומהו סדר היום שלי כדי לצחוק על כך. עיזבון, כסף או נכס כלשהו לא נשאר. הכל נעלם. העיזבון היחיד שנותר הוא שני ילדיי ונכדיי. זאת היא הירושה של מוני. ההון האישי שלי הוא משפחתי ולא מעבר לזה".

מה עם השחקנים שמוני גידל ודאג להם כל כך? הם בקשר איתך?

"שחקני העבר אינם בקשר. לא צלצלו אף לא פעם אחת לשאול לשלומי, או אם אני זקוקה לאיזושהי עזרה בכל נושא שהוא. כמו כל האחרים והאחרות שהתנדפו והתעלמו. אני אומרת שהם היו מיותרים בחיי. הם לא הוסיפו או תרמו דבר לחיי החברה או לחיי התרבות או לאושר שלי. כשהם נעלמו, הם לא פגעו בי, הם פגעו בערך מוסרי בסיסי של חברות ונאמנות כלפי מוני, שתמיד נרתם לעשות בשביל כולם כאן ועכשיו".

האם את הולכת למשחקים של מכבי? מזמינים אותך? את רואה משחקים בטלוויזיה?

"איני הולכת למשחקים של מכבי, כי קשה לי לראות את הספסל כשמוני לא שם. זה כואב. מלבד זאת, לא מתגעגעת לפגוש או לראות את חברי ההנהלה. בני עובד שם כמאמן הכושר של הקבוצה. אולי בהמשך, בעתיד, אגיע לשם, כי אני מאוד אוהבת כדורסל. אני עצמי ספורטאית. לא צופה במשחקים שלהם בטלוויזיה. מאחלת להם הצלחה בהמשך".

מה את יודעת ועד כמה היית מעורבת בכל מה שהיה קשור למוני ולעסקיו?

"לא היה לי או למישהו אחר אף לא שמץ של מושג על משהו מטלטל שקורה בעסקיו או עומד לקרות. אין מסמכים, אין מספרי חשבונות בנק, אין שם של בנק, אין ירושה, אין צוואה. כלום. מוני שידר עוצמה כלכלית עד לרגעיו האחרונים. הוא דאג למדר את כולנו מעסקיו והיה זאב בודד בעסקים. מה התחולל שם באותו בוקר נוראי - אף לא אחד יודע. הוא לקח את סודותיו עמו לקבר. ערב לפני התאבדותו עוד ישבנו בארוחת ערב באחת המסעדות של תל אביב יחד עם בני ואשתו. הוא התנהל כתמול שלום, צחק והתבדח. למחרת בבוקר הוא כבר לא היה איתנו. אניגמה".

האם התאבדותו היא הודאה באשמה?

"איני יכולה לענות לך תשובה חדה על השאלה זאת. אין לי מושג מה קרה ואיך הוא הגיע למצב של התאבדות. מוני היה איש אוהב חיים ואוהב אדם. לא יודעת במה הוא אשם או אם הוא אשם, כי איני יודעת דבר או חצי דבר על היקף עסקיו ומי הם האנשים שאיתם הוא עשה עסקים. כפי שאמרתי קודם, הוא מידר אותי כל השנים. מלבד זאת, כל התאבדות דורשת הסברים ומעלה שאלות, כי זה לא מוות טבעי. כשמישהו מתאבד, סימן שהוא במצוקה נפשית או בריאותית, או שסוחטים אותו או שהוא בדיכאון או שמאיימים עליו. הוא מגיע לנקודת האל־חזור, למצב של אין מוצא, והוא לא רוצה לחיות יותר. מה מכל אלה קרה למוני? איני יודעת לענות לך".

מה מערכת היחסים עם מכבי?

"אין מערכת יחסים".

מה את חושבת על שמעון מזרחי?

"שמעון מזרחי, כמו כל האחרים, התנער מהחברות עם מוני. כפי שאמרתי קודם, יש כאן דריסה בוטה של אמות מוסר אנושיות בסיסיות, חברות ונאמנות. מוני בטוח מתהפך בקברו".

שמעון מזרחי מסר בתגובה: ״אני חושב ששרון פנאן היא האחרונה שיכולה לומר דברים כאלה. העובדה היא שהבן שלה מועסק במכבי והעובדה היא שהבת שלה קשורה, בדרך כזו או אחרת, למכבי. ועל שאר הדברים אני לא מוכן להגיב״.

אתה רוצה להתנצל בפניה?

״לא, תודה״.