ליעד קרני-סואץ, כדורסלנית עבר, לשעבר קפטנית נבחרת ישראל בכדורסל
כילדה שיחקתי כדורסל ממקום של אהבה טהורה למשחק והנאה ממנו. עם השנים נוספו ציפיות שלי מעצמי, ומהסביבה כלפיי, שטשטשו את האהבה. תמיד הייתה עוד פסגה לכבוש, עוד מטרה להשיג, ליגת על, נבחרת נשים, תארים, כל הזמן במרוץ להשיג יותר, להיות יותר טובה. לא ידעתי בשביל מי ובשביל מה אני משחקת. התחלתי טיפול פסיכולוגי שעיקרו היה בחירה, ההבנה שאני לא קורבן או עבד אלא שאני שולטת בחיי והכל הוא בחירה. כל דבר בחיי הועמד בסימן שאלה, כולל הכדורסל, וברגע שבחרתי אותו באופן מודע ושלם, יכולתי לחזור למקום של האהבה למשחק. חזרתי לשחק בשביל עצמי, והרגשתי כאילו עול כבד הורד ממני ואני חופשייה להצליח.
צילום איגוד הכדורסל
אנסטסיה גלושקו, שחיינית אמנותית, הספורטאית הישראלית הראשונה שהתחרתה בארבע אולימפיאדות
אני זוכרת שבתור ילדה וספורטאית בתחילת דרכה, כל פעם שהייתי מספרת על הענף שלי, בעוד אני בטוחה שהוא כל כך מרשים וכולם מכירים אותו, היו שואלים "מה זה?", או "יש את זה בארץ?". בנוסף לעבודה הקשה הכרוכה בענף נלחמתי גם על ההכרה בו. היום, לשמחתי, אנשים מודעים לענף ומכירים אותי, ולפני חג פורים האחרון, באופן פתאומי לגמרי, ילדה חמודה עצרה אותי ברחוב ואמרה לי שהיא הולכת להתחפש אליי. העניין בהחלט שימח וריגש אותי מאוד.
נעמה שפיר, כדורסלנית באליצור רמלה ונבחרת ישראל
כשנרשמתי לראשונה לחוג כדורסל בכתה ד', עשיתי את זה מתוך אהבה למשחק. פשוט נהניתי לשחק. המשכתי ליהנות כשהעבודה הקשה השתלמה ויכולתי להוסיף עוד גביע לארון. התקדמתי באימונים ודרך הכדורסל יכולתי להביא את יכולת ההתמדה וגם את התחרותיות והשאיפה שלי להתקדמות לידי ביטוי. היום אני יודעת לפרש את ההצלחה שלי לאו דווקא על פי מספר הגביעים והניצחונות אלא על פי האדם שהתבגרתי להיות. בזכות הכדורסל רכשתי תכונות - שמשמשות אותי יום יום, וערכים שמתווים לי את הדרך. הכדורסל זו דרך חיים עבורי ואני מאמינה ש"נעמה שחקנית הכדורסל" היא הדגם המשודרג שלי לולא הייתי בוחרת בדרך זו.
צילום איגוד הכדורסל
נטע ריבקין, מתעמלת אמנותית לשעבר, זוכת מדליית הארד באליפות העולם ונשאה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בריו 2016
כמתעמלת צעירה תמיד כיוונתי גבוה, למדתי מהמתעמלות הטובות ביותר שהיוו עבורי מודל לחיקוי ושאפתי להיות כמותן כשאגדל. תמיד עבדתי קשה והשקעתי את כל כולי למען הגשמת החלומות שלי. השנים עברו ואני התחלתי לקטוף הישגים, להשתפר ולשבור שיאים חדשים. עד שיום אחד הפנמתי שהגעתי למקום בו אני מהווה מודל לחיקוי לבנות הצעירות. הגעתי למעמד שבו הן מתרגשת לראות אותי, מחכות לראות אותי מתחרה, מתייעצות, ומשתפות. להוות מודל לחיקוי זה הרבה כבוד אבל גם הרבה אחריות. זה הדבר שתמיד נתן לי אקסטרה כוח ברגעים הקשים - הידיעה שבנות צעירות מסתכלות ולוקחות דוגמא.
אשרת עייני, כדורגלנית באס"א ת"א, וקפטנית נבחרת ישראל לשעבר
מכיתה א׳ היה לי חלום - להיות שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל. המורה שלי הציעה לי להחליף את החלום כי לא הייתה נבחרת נשים, ובכלל כדורגל נשים לא היה קיים בישראל. היום אני שמחה שלא שמעתי בקולה כי מבחינתי הניצחון הוא לעשות את מה שאני אוהבת. אני עוסקת בכל היבט אפשרי שקשור בכדורגל , בספורט או בחינוך: אני קמה בבוקר, מרצה על הדרך שעשיתי לדור הבא, שדווקא מתלהב מסרטוני כדורגל של נשים וילדות, ולאט לאט עוד חומה נשברת. בדרך זו, אני מנצחת את הסטיגמות. בערב אני כבר על המגרש - מאמנת ילדות או מתאמנת בעצמי, וגם פה אני מנצחת, או לפחות משתדלת.
זו הדרך שלי לגרום לאחרות לא להתבייש במי שהן ובמה שהן חולמות להיות. לצאת ולשחק. עם הבנים, עם הבנות, לבד, ביום או בלילה. לפעמים מספיקים גם שני כפכפים וכדור כדי לדמיין שאת בועטת לשער בגמר המונדיאל. החירות והניצחון זה לעשות את מה שאת אוהבת.
