הלאונג' אגודת הידידים הצעירים מספרים איך התאהבו באמנות

אליאן אלקון-קפלן | בת 39, יוצאת עולם הפרסום והשיווק וכיום עוסקת בנדל"ן

אני חובבת אמנות גדולה ובעבר אף ניסיתי את כוחי במשחק עם מכחול וצבע. דודתי, הציירת נילי מיליקובסקי ז״ל, היתה זו שזיהתה אצלי את האהבה לציור ולצבע ולקחה אותי תחת חסותה, כשבין היתר אפילו למדתי וציירתי עימה במשך כחמש שנים בסטודיו של הצייר המוערך משה רוזנטליס ז״ל. עם זאת, מעט קשה עבורי להצביע בבירור על יצירה אחת ספציפית שהשפיעה עליי והציתה את אהבתי לאמנות. אני כן יכולה לספר שמאז ומתמיד אהבתי ונמשכתי ליצירות שמורגשות בהן משיכות המכחול והעוצמה של הצבע; יצירות שהצבע בהן נמשך בנדיבות על הקנווס ובמרבית המקרים אף בולט החוצה במכוון. כאלה הן לא מעט יצירות של האימפרסיוניסטים, ביניהם ואן גוך ואף ציירים ישראלים בכירים שהיוו לי השראה רבה, כמו ראובן רובין, ומורי רוזנטליס, בציוריו המאוחרים.

יוני פרי-זן | בן 42, אספן אמנות

חשיפתי הראשונה לאמנות החלה בבית הורי חנה ובני פרי-זן, והיצירה שגרמה לי להתאהב בעולם האמנות ולהעמיק ולהרחיב את האוסף שלי, היא עבודתה של הציירת מאירה שמש. מאירה עסקה בין השאר בזהות אישית, ושילבה בעבודתה חומרים המזוהים עם מלאכת יד כגון חרוזים וכדומה. היא נולדה בשנת 1962 בחדרה למשפחה מסורתית, ונפטרה בגיל צעיר ב-1996, בעודה מחכה להשתלת לב בבלגיה.

עבודותיה נכנסו לנשמה. לא היה קל למצוא כאלה שניתן היה לרכוש, אך לאחר מאמצים וחיפושים רבים מצאתי והצלחתי לצרף עבודה לאוסף שלי, שרק החל להתהוות. הייתה בכך בהחלט נקודת מפנה שגרמה לי להרחיב ולהעמיק את האוסף, הכולל גם עבודות של אמנים ישראלים צעירים שאת חלקן רכשתי עוד בטרם התפרסמו. בין היתר כולל האוסף עבודות של: עילית אזולאי, גיל מרקו שני, רפי לביא, פסח סלבוסקי ועוד.

נילי פורר רבינוביץ' | בת 39, מנהלת עיצוב וחדשנות בקבוצת ניאופרם

הביקור בתערוכת Sensation ('סנסציה') היה מהחוויות שגרמו לי להתאהב באמנות. מדובר בתערוכה קבוצתית של אמנים בריטים צעירים ופורצי דרך בניינטיז, ביניהם: דמיאן הירסט, מרקוס הרווי, טרייסי אמין, שרה לוקאס, גרי יום ונוספים (ואישית אני מאמינה בכוחה של קבוצה להעברת מסר וביצירת דבר שגדול מסך חלקיו). חזיתי בתערוכה כתיכוניסטית בשנת 1997 ב-Royal Academy of Art הלונדוני. שם התערוכה אמנם העיד על אופיה הנועז, אך יותר מזה לא ידעתי עד אז. כשנכנסתי נשאבתי לחוויה מפתיעה, מעוררת השראה ותעוזה על עולם בועט ומנוגד, בין אסתטיקה היסטרית, לאמירות ביקורתיות על תרבותנו ומראות מאתגרים. למשל עבודתו של מרקוס הרווי - "מיירה", דיוקן ענק של רוצחת הילדים הידועה שעשוי ממאות טביעות ידיים של ילדים. התערוכה הייתה חוויה מפתיעה, מעוררת השראה ותעוזה, מהסוג שמשאיר הרבה חומר למחשבה, וזו אמנות טובה לכשעצמה שהשאירה עלי את חותמה בלימודיי ב'בצלאל' ובכלל על עיסוקיי מאז. עד היום, כאשר אני מבקרת בתערוכות, אני מייחלת לכזו חוויה.

ג'ורדנה גרגו-לוי | בת 38, מייסדת המיזם "בלבוסטה", דור שני למשפחת ידידי המוזיאון מאיטליה

אינני מסוגלת לשכוח את הפעם הראשונה בה ביקרתי כילדה, במסגרת טיול כיתתי, במוזיאון "גלריית אופיצי" המפורסם בפירנצה, ושם התוודעתי לעבודה המדהימה "הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי מהמאה ה-13. הייתי מהופנטת לחלוטין לציור ולאופן שבו האלים והים הקיפו את ונוס בפרחים, הגנו עליה, וקיבלו אותה אל העולם. הדבר הבולט ביותר ביצירה הייתה הבעת פניה של הדמות, מעט מלנכולית ומהורהרת. לא יכולתי שלא לתהות מי הייתה האישה שהניעה את בוטיצ'לי לצייר את פניה של ונוס, וכיצד ניתן לצייר את מושג האהבה בדמותה של אישה. דרך פניה השבריריות וגופה הפתלתל, בוטיצ'לי הצליח להעניק לונוס אפיונים של אהבה עצמית, חוזק ורכות, יופי ועדינות. מאז התחלתי להעריך אמנות, על גווניה השונים, והניסיון להבין את המסרים האמנותיים, חבויים או גלויים, בא לידי ביטוי במהלך חיי.

סיון סבג | בת 40, אמנית וידאו ארט וצילום

כבתו של אספן האמנות דורון סבג, גדלתי בבית שחי ונשם אמנות ותרבות במלוא התשוקה וההוויה ועל כל המשתמע מכך, מה שהוביל בי את הדחף מאז ילדותי ליצור בעצמי כאמנית. כך נחשפתי מקרוב, ובאופן בלתי אמצעי, לאינספור אתרי אמנות ולאנשים מרתקים ומעוררי השראה. מקום פורץ דרך עבורי, מבין אלו, שמור למיכל רובנר - אמנית הצילום, הוידאו והמיצבים המשולבים. כילדה הסתכלתי במיכל ובעבודותיה כדבר מופלא, והיא פתחה בפני דלתות חזותיות חדשות ומרתקות, מצילומי שחור לבן ועד לווידאו ארט שמשולב בסאונד מוקפד על גבול הקולנועי. וכערך מוסף אישי, לעולם לא אוכל לשכוח את משחקי הילדות בחצר ביתה של מיכל עם החתולים והכלבים שאימצה במושב, כשלאחר מכן הצטרף אליהם נוף החמור.

יוני וולף | מנכ"ל גלאי תקשורת, ממשפחת גבעון - בעלי גלריית גבעון, פורום גבעון לאמנות.

אל עולם האמנות נחשפתי דרך סבי וסבתי תמרה ושמואל גבעון זיכרונם לברכה. הם היו אספנים בולטים של אמנות ישראלית ומייסדי גלריה גבעון.

הם החלו לאסוף אמנות בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, ולאורך חייהם הפכו לחברים אישיים ותומכים של אמנים רבים. לנצח אזכור את ארוחות השישי המרתקות עם מגוון אמנים ישראלים דוגמת משה גרשוני ורבים אחרים.

ביתם המיתולוגי של סבי וסבתי היה עטור יצירות אמנות שונות ומגוונות. למעשה, לא ניתן היה לראות את קירות הבית. הקירות היו מלאים מהרצפה ועד התקרה בעבודות של מיטב האמנים הישראלים מאז ועד היום. כשהתגייסתי לשירות הצבאי, סבי אמר לי שאני יכול לבחור עבודה על פי טעמי האישי מתוך האוסף המשפחתי. בחרתי בעבודה מופשטת של האמן גבי קלזמר (דיקן המדרשה לאמנות) מתוך סדרה שנעשתה בטכניקה מכנית ייחודית. קלזמר הוא אחד האמנים שעבודותיו תמיד מרגשות אותי. בעיני הוא אמן שנמצא בתנועה מתמדת, אשר בודק ומותח את גבולות האמנות ולכן הוא תמיד מעניין.