נוי פרי - מייסדת עמותת 'האחים שלנו' מנהלת מדיה וקריאייטיב בקרן טראמפ, כותבת על אחיה סמ"ר טל יפרח ז"ל, שנהרג בצוק איתן:
תמיד רציתי אח, אני חושבת שמהיום בו נולדתי. ייחלתי לטל, קיבלתי אותו כמו מתנה ליום הולדת שנתיים שלי. תמיד התנהגתי אליו כאל מתנה מיוחדת, שמרתי עליו והגנתי עליו. אחות גדולה שכדאי שלכל אחד יהיה. הוא בגר מהר. היה בכיתת אתלטיקה, היה תלמיד מצטיין ופילס את דרכו עד קבלתו ליחידת אגוז. זה היה חשוב לו. הוא תמיד אמר לי שבמלחמה אחת הוא חייב להשתתף, אחרת למה התאמן? והנה עכשיו, כמעט שש שנים אחרי שבמלחמה אחת הוא בטוח השתתף, פתאום המילה חלל מקבלת משמעות שונה.
"אני תמיד אומרת שיום הזיכרון הוא לא בשביל המשפחות השכולות אלא בשביל כולם. אני לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור. השנה, בגלל הקורונה, לא יתאפשר לקיים טקסים ולהגיע לבתי העלמין.
לכן הקמנו את מיזם 'מתחברים וזוכרים' שמאפשר לכל אחד לארח מפגש וירטואלי כדי שנמשיך לזכור את אלה שנפלו למען אהבת המולדת, וכדי לחבק את המשפחות השכולות גם כשאי אפשר להיפגש".
עו"ד רפי מלמן - שותף בכיר במשרד מ. פירון ושות', כותב על חברו בני מייסנר ז"ל שנפל בשכם:
הכרתי את בני כשהתחיל להתאמן בכדורמים בנוער של טבעון. עלם חמודות, יפה תואר וחסון, שהתבלט בתכונותיו המיוחדות: נמרץ, חותר למצוינות וכבר אז היה ברור שהוא יודע שכדי להצליח ב"קרב" צריך להשקיע באימונים. בני היה אדם נינוח ושקט, אבל מלא חוש הומור. אף שהייתי מבוגר ממנו ב-10 שנים, לא יכולתי שלא לחבב אותו ממש מההתחלה.
בגיל 17 היה בני קפטן נבחרת הנוער וכעבור שנה זומן לנבחרת הבוגרת. אני הייתי אז קפטן הנבחרת ובני התלבט האם להתגייס במסלול ספורטאי מצטיין או קרבי? רציתי מאוד שיהיה ספורטאי מצטיין, אך לא יכולתי להמליץ לו על כך בלב שלם בשל המסורת בטבעון - אני הלכתי לטיס, השוער שלנו לסיירת מטכ"ל, מצטיין אחר לשייטת, אחרים לצנחנים, ואפילו אח שכול ובן יחיד, לשריון. ואכן בני הלך לקרבי. התחיל במטכ"ל ולאחר פציעה המשיך בצנחנים. למרות לא מעט היתקלויות בלבנון, בני גם המשיך לשחק בקבוצה.
בשנת 1989 הוכינו בתדהמה. בני נהרג במארב בשכם בזמן האינתיפאדה. כך בבת אחת נגדעו חייו של אדם כל כך יפה ומבטיח, שנראה שדבר לא יוכל לו.
עדי יזדי-דננברג - סמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי גלובלי (CMO) במשרד פרל-כהן, כותבת על דודה - צבי יזדי ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים:
הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה הייתה לפני כעשור באחת האזכרות של דודי צבי יזדי ז"ל שנהרג בעת פעולה מבצעית במלחמת ששת הימים. לא זכיתי להכיר את צבי, אבל הזכרונות והכאב הרב של אבא שלי, סבתי היקרה שפרה, וסבי היקר יעקב ז"ל ואחיו ואחיותיו, ליוו את משפחתנו לאורך כל מהלך החיים ועודם.
אבא שלי, בנימין, היה מאד קרוב לצבי. פער הגילאים ביניהם היה כשנה. הם היו חברי נפש ומחוברים בנימים. אבא וצבי גדלו על ערכי אהבת הארץ ומסירות עד אין קץ להגנתה. צבי הלך בדרכו של אבי, אחיו הגדול, שכבר שירת ביחידה קרבית, והחליט להקדים את גיוסו ולהתנדב לצה"ל עוד בהיותו בן 17 שנים. לפעמים הייתי מדמיינת מה היה יכול להיות לו צבי היה בחיים. ודאי היו לי עוד בני דודים וכולנו יחד, היינו חוגגים שמחות וחגים. יום הזיכרון הוא יום מפגש משפחתי. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עולים לקברו של צבי, מזקני השבט ועד לנינים. השנה, בגלל הקורונה ובפעם הראשונה בהיסטוריה המשפחתית, לא נעלה לקברו.
עידו ארליכמן - מנכ"ל חברת Kape Technologies כותב על חברו הנווט רס"ן עמנואל לוי ז"ל שנפל בתאונת אימונים במכתש רמון:
את עמנואל פגשתי ביומו הראשון של מחזור א' של קורס קציני יבשה, עמנואל הגיע היישר מפלחה"ן צנחנים ואני מיחידתי דובדבן. כחובשי הכומתות האדומות בצוות, התחברנו מיד. לאורך כל הקורס, בשל האופי התחרותי של שנינו, היינו מאתגרים האחד את השני. מתחרים בכל תרגיל וניווט מי יקבל ציון גבוה יותר. לצד התחרותיות הבריאה פיתחנו חברות אמיצה. עמנואל היה חד וציני, יודע להבדיל בין עיקר לטפל ולא לקבל דברים כמובן מאליו.
לאחר קבלת דרגות הקצונה חזרנו כל אחד לפקד על צוות, עמנואל בפלחה"ן ואני בדובדבן. לאחר זמן קצר עמנואל החליט ללכת בעקבות חלומו - והתחיל בעודו משרת קצין חי"ר, קורס טיס, אותו סיים כנווט קרב ובהמשך השתתף בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה.
בנובמבר 2010, נהרג עמנואל בתאונת אימונים יחד עם רס"ן עמיחי איטקיס כאשר מטוסם התרסק במכתש רמון.
אייל סיאני - סמנכ"ל ומנהל מקצועי ב'פסגות גמל ופנסיה' כותב על חברו סמ"ר גלעד פישר ז"ל שנפל ברצועת עזה:
את גלעד הכרתי במסגרת לימודיי במכינה הקדם צבאית "קשת יהודה" ברמת הגולן. מיד היה אפשר להבחין שהגיע למכינה בחור מאד צנוע ושקט אך לא מתוך חולשה אלא מתוך מנהיגות ועוצמה פנימית יוצאת דופן. גלעד לא אהב לדבר הרבה, אך ידע לעשות המון.
בליל סוכות תשס"ה בהיותו בן 22, נפל גלעד בהגנה על מוצב ברצועת עזה לאחר ששני מחבלים ניסו לחדור אל המוצב. ערנותו ופעולתו המהירה, במסגרתה הצליח להרוג את אחד המחבלים, מנעו את חדירת המחבלים ובכך נמנע אסון גדול. לאחר מותו זכה לצל"ש מפקד אוגדה.
זכרו של גלעד מקבל משנה תוקף בימים אלו בהם רבים מאתנו עוצרים לרגע את מרוץ החיים ומגלים את עוצמת האמת, הצניעות, הפשטות והעזרה לזולת - תכונות שהיו נר לרגליו של גלעד.
