מעולם לא היה גמר ברמה כזו. אף אחד לא יותר טוב מהאחר. השאלה היא מה הם יביאו ב’מאני טיים’. אני נרגש לדעת לאן זה מגיע, כאילו הם זוגות שאני מכין לתחרויות. עבדתי איתם באולמות החזרות, בוא נקווה שהם יצליחו ליישם את זה ולהביא את המיטב שלהם”, אומר אלי מזרחי, השופט הכי ותיק ב”רוקדים עם כוכבים”, לקראת הגמר שייערך הערב וישודר בקשת 12.
“הרמה של העונה ושל הרקדנים מאוד גבוהה. אני הרבה שנים בתוכנית הזאת, מהיום הראשון שהביאו אותה לישראל, וזו הייתה רמה יוצאת מן הכלל, נושקת לרקדנים מקצועיים. כשזה מגיע לרמה הזאת אז רמת הדקדקנות בניואנסים הקטנים היא בהתאם, זה מראה שהנחו אותם נכון. גם בעין לא מקצועית אפשר לראות שהם עושים דברים מדהימים. יש ראייה שונה לאנשים רגילים ולשופטים מקצועיים, אבל בסוף אני כשופט מקצועי יורד לרזולוציות של רקדנים מקצועיים”.
לגמר העפילו עדי חבשוש וארטיום ליאסקובסקי; גיה באר גורביץ’ וחיים פרשטיין; ולי בירן ונינה סול; מזרחי מפרגן למתמודדים ולרקדנים שצוותו להם. “לי בירן הוא אדם מוכשר, גם בשירה גם באמנות, כתיבה של מוזיקה", הוא מעיד. "מאוד נותן כבוד ומעריך, בחור מושלם. הוא ונינה חזקים מאוד. ריקוד לא היה זר לו, הוא בן אדם רציני, עובד, מסור, מכיל הרבה. הוא נמצא במקום שבו הוא צריך להיות. אתה רואה את זה על הרחבה. בסוף זה משתקף. הוא היחיד מבין הזוגות שמוביל. כמוביל יש לך עבודה כפולה, אתה צריך להראות שאתה מוביל ולא מובילים אותך ולחשוב איך אתה בעצמך רוקד כי בסוף אתה זה שנשפט. אני לא יודע אם הקהל בבית מבין את זה, אני לוקח את זה לתשומת לבי בשיפוט שלי”.
על הקומיקאית והשחקנית גאיה באר גורביץ' הוא אומר: “גיה קיבלה את חיים, והוא פורה מאוד, הוא מאוד התאים לה. החיבור הזה היה טבעי ונכון. היא שחקנית וקומיקאית ומביאה המון צבע לרחבה. לפעמים זה קצת בא על חשבון הריקוד, סוג של ‘ברחתי לשם כי נוח לי שם’. רואים שיש לה רקע בריקוד, אבל לפעמים רקע בריקוד מסוים פוגע בריקוד אחר, ואתה נתקע עם סגנון אחד ולא יכול לפתח סגנון אחר. היא רקדה קלאסי והלטיני היה נקודת התורפה שלה. באיזשהו שלב חיים פיצח את זה - והשאלה מה היא תצליח להביא בגמר, אבל אין ספק שהריקודים שלהם היו ברמה הכי גבוהה. בסוף לגמר יש חוקים משלו ונראה מה הם יצליחו להביא. הם שלושה זוגות שאמורים להצליח בגמר, דווקא בגמר הלחץ לפעמים מביא רגרסיה”.
ועדי וארטיום? “כבר בנאמבר הראשון שהיא עשתה - איך שהיא רקדה צ’ה צ’ה צ’ה - אמרתי שאם היא מתחילה את העונה ככה, אז השמיים הם הגבול ואני לא מקנא בזוגות אחרים - הם ימצאו את עצמם בגמר. ארטיום מאוד דידקטי וקשה. הוא מורה טוב והזוגיות ביניהם עובדת. היא פרצה לעצמה המון מחסומים ברמה הרגשית והטכנית, וארטיום הוא כמו ספורטאי אולימפי, שמכין אותה לאליפות האולימפית, ובמקרה הזה הוא נפל בדרך (הוא נפצע אבל ממשיך להוביל אותה לגמר עם הרקדן מתנאל שהחליף אותו). עדי, מבין השלישייה הזו, עשתה דרך הכי ארוכה, והגיעה לגמר בזכות ולא בחסד”.
בעונה הזו בלטה התקרית בין ארטיום לרונה לי שמעון, לאחר שהרקדן הגיב לביקורת של השופטת אנה ארונוב.
“בתחרות מקצועית ארטיום לא היה מגיב. בתחרות מקצועית זה מעל הכל - אתה לא מגיב. ארטיום הרשה לעצמו להגיב, רונה לי ראתה את זה וזה הדליק אותה. אתה יכול להגיד מה אתה חושב מאחורי הקלעים, ויש דרך להגיד את זה. ארטיום הוא פרפקציוניסט ואולי הוא הרשה לעצמו קצת ביהירות. אני לא מצדיק את זה אבל אני חושב שהתשוקה והמסירות שלו קצת יצאו החוצה. הוא היה אלוף עולם ואפשר לראות את החוצפה הזו על הרחבה כשהוא רוקד, וכנראה שלפעמים זה גולש למקומות אחרים. יש לו סטאר קוואליטי. זה כאילו מכסה על זה. אני הייתי קצת יותר סלחן. זו גם לא תחרות מקצועית”.
קרה שמישהו מהמתמודדים קיבל את הביקורת שלו קשה ואמר משהו לאחר התוכנית?
“כן, זה קרה בעבר. הם הולכים עם הרבה רגש, והרבה אמוציות, יש ביניהם מערכת יחסים. כשאתה מגיב על משהו זה לפעמים יושב על טענות או ויכוחים שהיו ביניהם, וכשאתה אומר את זה אתה לוקח איזה צד. זה יוצא מפרופורציות. ריקוד זוגי הוא מערכת יחסים לכל דבר. כשהם רוקדים ביחד ומסתדרים ואז בא שופט מבחוץ וזה נוטה לאחד הצדדים, זה משנה את המאזן ביניהם ויוצר סיטואציות לא נעימות. הם באים אליי ואומרים ‘למה ככה וככה’ ומצפים שאני אסדר את הסוגיה ואני יודע לעשות את זה. אני מתעסק בזה כבר 30 שנה. בבית הספר שלי עברו תחת הידיים שלי הרבה זוגות ורקדנים וריקוד, זה לגמרי פסיכולוגיה ודימוי עצמי. צריך לדעת לעבוד עם החומר הזה ולא כל רקדן או כל מורה יודעים להתעסק עם זה. אני יודע להוציא אותם חיוביים ולהמשיך הלאה. השנה יש ליהוק נכון, עם אנשים שיכולים לעמוד בזה גם מנטלית וגם גופנית. ראית מי זכה בעונה הקודמת (אלכס שטילוב - אלוף אירופה בהתעמלות מכשירים ובעל שתי מדליות ארד מאליפות העולם). מעבר לזה הם גם אנשים שעושים שואו. יודעים לדבר, לפרגן, לדבר, לחייך. היום בתעשייה לא מספיק רק לשיר. צריך שיהיה לך גם וגם וגם. אחרת זה לא יצא החוצה, יואב צפיר מצא את האנשים הנכונים שהוכיחו את עצמם”.
זה לא קצת חבל שאמנים לא יכולים לעסוק באמנות שלהם וצריכים לעשות גם וגם?
“ריקוד הוא לא ספורט שניתן למדידה, הוא בעיני המתבונן. כשעומדים שופטים, ובתחרות אתה יכול לראות לפעמים 40 שופטים, יש שופטים שמתייחסים יותר לקטע האמנותי וכאלה שמתייחסים לקטע הטכני. הרוסים הם מאוד דידקטיים, האיטלקים הם מאוד שחקנים, כשאתה מוצא רקדן שמשלב גם וגם וגם - זה מדהים. יש הרבה משחק, ואתה יכול להגיע לבן אדם בכל מיני צורות”.
ללכת אחרי התשוקה
מזרחי הגיע אל שולחן השופטים בצעדי פסדובלה היישר מהרחבה. הוא רקדן עם רקורד מרשים בתחרויות מקצועיות מהגדולות בעולם, כוריאוגרף ושופט בינלאומי לריקודים סלוניים ובעלים ומנהל של “האקדמיה לריקודים סלוניים בישראל”. אבל לא רבים יודעים שהוא גם מהנדס מכונות במקצועו. בצעירותו נסע לארצות הברית ללמוד הנדסת מכונות, ושם החלה להתפתח גם אהבתו לריקודים - מה שהוביל אותו לבחירה לא פשוטה. “כשחזרתי הביתה מהלימודים בארצות הברית קיבלתי הצעה לרקוד בצורה מקצועית או ללכת לעבוד בהנדסה", הוא מספר. "בשנות ה־80 להיות מהנדס זה היה כסף בטוח. וכרקדן - ממה אני אתפרנס? הלכתי לאמא שלי, אבי נפטר כשהייתי בן 13 או 14, ושאלתי אותה אם ללכת להנדסה או לריקוד. התשובה שלה לימדה אותי. היא אמרה, ‘אני לא רוצה להתערב בחיים שלך. תפנה לאן שהתשוקה שלך לוקחת אותך ואני אעמוד מאחורי כל החלטה שלך’. אני מקווה שגם אני אגיע לתת את התשובה הנכונה מהמקום הנכון. הלכתי אחרי התשוקה שלי והצלחתי. הייתה לי תוכנית גיבוי”.
מה היו רגעי השיא שלך כרקדן?
“ב־2005 בניו יורק, עם בת זוגי והיום אשתי אסנת. זאת הייתה תחרות מאוד גדולה שהייתה תחרות הפרישה של ג’וליה גורצ'קובה ובוב פאוורס. הגיעו הזוגות הכי טובים בעולם ואני בחרתי להתחרות. זה היה כבוד לרקוד איתם והיום אני שופט איתם. כשאתה בא מעולם הריקוד והיית רקדן בעצמך, אתה עובר את מה שהם עוברים דרך הגוף שלך בעצמך. מהמקום שלי בתחום הריקודים הסלוניים אני יכול לדעת לחוות את הקושי, אם הם עושים את הדברים הטכניים. הם עשו את התנועה הזאת - זה שווה ערך ל־20 שעות עבודה. אם למשל לי בירן כמוביל יכול לעשות את התנועה הזאת וגם להוביל את נינה ולהיראות טוב - זו רמת קושי מאוד גבוהה שלוקח לרקדן רגיל שנה להגיע אליה, ולו זה לקח שלושה חודשים. אני יודע לכמת את זה לקושי. זה אחד היתרונות שלי בפאנל, וגם לאנה יש את זה. אני מרגיש את זה על הגוף שלי. אני ממש רוקד את זה עם הרגליים”.
איך נראה הקשר עם המתמודדים מאחורי הקלעים?
“בהתחלה יש דיסטנס עם המתמודדים, אבל ככל שמתקדמת העונה, הם מבינים שהשיפוט שלך לא מוטה, שאתה שופט בצורה מקצועית ונקייה והקירות נשברים כי יש הרבה ריספקט. הם כוכבים בפני עצמם, יש להם סטאר קוואליטי וזה הופך להיות מין זיווג כזה שמפרה אותנו. אז היחסים הפכו להיות מאוד נעימים. כל תוכנית היא בעניין שלה, כשאתה נותן למישהו מכה בכנף הוא מתבאס, ככה הם מתקדמים”.
הגל הנכון
לאחר היעדרות של עשור מהמרקע אחרי שבע עונות בזכיינית “רשת”, “רוקדים עם כוכבים” חזרה בשנה שעברה ב”קשת”. העונה הראשונה הייתה הצלחה גדולה מבחינת רייטינג, והעונה השנייה שמסתיימת כעת הוכיחה כי לא מדובר במקריות - וכי גם תוכנית ריקוד יכולה להביא צופים אל המסך. מזרחי, שליווה את התוכנית מהעונה הראשונה, מנסה להסביר את ההצלחה. “יואב צפיר”, הוא מסכם בשתי מילים. “הוא איש של טלוויזיה שיודע להביא את הגלורי הזה בצורה הכי טובה. ההפקה הרבה יותר יוקרתית, והצליחו להוציא החוצה את ה’גלאם’. הם עשו לזה שדרוג מדהים. הקסם לדעתי נמצא שם. עברנו תקופה קשה מאוד של קורונה, שבודדה אנשים, והריקוד החזיר את הזוגיות, את הפאשן, את היופי ואת הדברים הטובים של החיים, כמו גלשן שעלה על הגל הנכון. הקהל היה צמא לדבר כזה. הרייטינג מדבר בעד עצמו. ולדעתי זה משהו שילך עוד הרבה שנים קדימה. מה שקורה בחוץ לא כזה קוסם, זו התוכנית היחידה שמביאה את היופי של החיים, ואנשים צמאים לזה”.
איפה אתה מול השסע?
“הייתי הרבה שנים בצבא, בקבע, הייתי מאוד פטריוט. יכולתי להישאר בארצות הברית ולהתחרות, ובחרתי לחזור לארץ כי אני מחובר לשורשים בישראל. להגיד שקיבלתי מכה בכנף? כן, קיבלתי מכה בכנף. עצוב לי מה שקורה פה, אני מובל מבלי ששואלים אותי, אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שהמדינה שלנו קרועה ושסועה ולא רואה פתרון, זה עושה לי עצוב. אני ואשתי יושבים ואנחנו אובדי עצות, אני לא רוצה להשאיר לילדים את המדינה ככה. אני מקווה שהמדינה תתעשת. אני אופטימי, אבל להגיד שאין סדקים? יש סדקים. אנחנו חושבים איך אנחנו יכולים להביא לילדים עתיד טוב יותר ואנחנו נסדקים קצת. אני לא אחד שמחכה שדברים יזוזו, אני קם ומזיז אותם, לא מחכה שאנשים יעשו בשבילי. זה אומר שאני שוקל מה לעשות. אני לא מרגיש טוב עם זה שאני מובל על ידי המצב, תמיד כשעמדתי בצמתים והייתי צריך לבחור מה לעשות – הייתה לי ברירה”.
לעשות מה? לגדל את ילדיך במקום אחר למשל?
“לא יודע, אבל הראש שלי פתוח”.
אתה משתתף בהפגנות?
“לא, אבל אני עצוב מהמצב”.
