אמש (שבת) הגיעה לסיומה העונה של "האח הגדול", בניצחונו של אור בן דוד. אני בוחר להתחיל מהסוף, כתושב חצור הגלילית, ישוב קטן בצפון שסופג רקטות וכטב״מים כבר כמעט שנה - עם שינוי ההנחיות הרגשתי ניתוק מוחלט של הפקת התוכנית מהמצב הביטחוני.
כזכור אתמול, בשעה 20:30 ולאור מתקפת הביפרים וחיסולו של הבכיר, דובר צה״ל החליט על שינוי בהנחיות לעורף מחיפה צפונה. לא הייתה לי ציפייה שההפקה תבטל את הגמר, אולם כן ציפיתי ליותר מנאום פתיחה ״מרגש״ שכלל מספר מילים בודדות על הצפון: ״האש משתוללת ועשרות אלפי אנשים עקורים מבתיהם״.
הניתוק לא התחיל רק בגמר המדובר, אלא בכל פרק ופרק עם פתיחה משונה וניסיון להראות חיבור למצב: ״101 חטופים עדיין מוחזקים בשבי ומכאן אנו קוראים לשחרורם״ כשברקע תאורה צהובה להזדהות עם המאבק. בפועל, התוצאה ההפוכה הושגה עם בחירת המילים של המנחים בכל פעם מחדש: ״ועכשיו אנחנו יכולים לומר ערב טוב מבית האח הגדול״ בליווי מוזיקה מלהיבה, כשאחד הרגעים עם הדיסוננס המובהק ביותר היה כשנודע על נפילתו של סמ״ר עמית באכרי ז״ל בן דודו של הפיינליסט, נועם מדר.
עם זאת לא אהיה צבוע, כמו כל אזרח במדינה הזאת בתוך מציאות קשה, כואבת ושוברת לב גם אני הייתי זקוק לקצת אסקפיזם. סוג של בריחה מהמציאות שנובעת מצפייה באנשים שמנותקים לגמרי מהמציאות. הם לא היו צריכים לחיות בחרדה ובהמתנה לתגובה האיראנית, הם לא היו צריכים לבדוק את הטלפון כל כמה דקות כי אולי קרה משהו בצפון, הם לא היו צריכים להסתכל בחרדה מול כל הותר לפרסום. ולא כי הם אשמים, הם פשוט לא יודעים.
מעבר לניתוק של ההפקה אני זוכר פרקים ששודרו העונה וכמו ובכל עונה - ריבים על תקציב. האם יהיה מספיק אוכל והאם לא? באחד הפרקים ששודרו בסמוך לרצח של ששת החטופים ברפיח, כיביתי את הטלוויזיה, השתגעתי מול המסך. איך אפשר לשדר ריבים על אוכל כשמי יודע מה החטופים שלנו אוכלים ואם בכלל?
אבל שוב, הדיירים הם לא שאשמים, הם פשוט לא יודעים. אז בתוך כל הניתוק תודה לדיירים גם על רגעים של אסקפיזם. על רגעים של צחוק, של רגש, של שמחה וגם על רגעים של ריבים סתמיים נטולי פוליטיקה. הצפייה באח הגדול העונה, הייתה לגמרי שונה ומוזרה כמו בכל ריאליטי ששודר, אך זו גם הייתה תקווה. תקווה לימים טובים יותר ואמונה שניתן ושחייבים להמשיך. להמשיך לחיות, להמשיך לעבוד, להמשיך להפיק תכניות ישראליות. פשוט להמשיך, לזכור את מה שעברנו תוך מאבק על הצפון, הדרום ועל השבת החטופים.
