זה התחיל בצעקות. אחריהן הגיעו קללות. ואז ממש עימותים פיזיים, מצלמה, קאט, פרומו דרמטי - והנה הצופה נשאר מרותק. לא בגלל מתכון חדש, לא בזכות שידוך מרגש, אלא דווקא בגלל המריבה. זה כבר לא חריג, זה הפך לשגרה. ובזמן שרבים מרימים גבה על “הקצנה מסוכנת”, נדמה שהשאלה האמיתית היא: אולי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים?
בשנה החולפת אפשר לזהות מגמה הולכת ומתרחבת בטלוויזיית הריאליטי הישראלית: עלייה דרמטית בתוכן אגרסיבי, אלים, צורח. ואם זה נשמע מוגזם, פשוט תדליקו את הטלוויזיה.
אבל לפני שנאשים את עורכי הפורמט, אולי כדאי שנשאל את עצמנו: מה גורם לנו, הצופים, לצרוך עוד ועוד תוכן כזה? למה כל כך קשה לנו להתרגש מתוכן “שקט”? ואולי, רק אולי, זה קשור לאזור שאנחנו חיים בו, ולאירועים שמקיפים אותנו יום-יום.
חיים בין פיצוץ לפיצוץ - גם על המסך
ישראל מתקיימת כבר קרוב לשנתיים במצב קיצון. זה התחיל בשבעה באוקטובר באסון שאי אפשר להסביר במילים, והמשיך דרך פיגועים קשים, מלחמה איראנית, מלחמה בצפון, נפילת חיילים, ושוב אזעקות. העורף לא רק נשחק - הוא נשבר.
במציאות כזו, סף הריגוש של כולנו עולה. אנחנו נחשפים פעם אחר פעם לאירועים אכזריים ובלתי נתפסים, והמערכת הרגשית שלנו מסתגלת. כשאתה מתרגל לחיות בצל חורבן כדי להתרגש, אתה צריך רעש. הרבה רעש.
הטלוויזיה, כמו תמיד, לא יוצרת את המציאות, היא משקפת אותה. ובריאליטי של 2025, הדרך היחידה לגרום לצופים להרגיש משהו היא לא דרך רומנטיקה, צחוק או הישג. היא דרך עימות. דרמה. התפרצות. הכול בטונים גבוהים, שמנסים לחדור את סף הריגוש הבלתי אפשרי שלנו כאן. ואם זה לא קורה אנחנו פשוט מעבירים ערוץ.
בעונות הראשונות של MKR - "המטבח המנצח", הכול היה סביב אוכל: מתכונים, טכניקות, והתרגשות של מתמודדים שמארחים בביתם. היום? נדמה שאם אין ריב אין פרק.
כבר בתחילת העונה ראינו את דנה אינטרנשיונל מתפרצת על נדב אבוקסיס ונועה ירון, וזה כמובן לא עצר שם. נדב אבוקסיס רב עם דנה זרמון ואביה, וכמובן קיבלנו ריבים חוזרים ונשנים של כל משתתפי הסבב. וגם בסבב השני של התוכנית, שהתחיל השבוע, קיבלנו ריבים עסיסיים בין אורנה בנאי לרינה מצליח, ובין אלי אוחנה לליעד אגמון ועוד המון המון מדונים והתפרצויות ללא הגבל. מה לא קיבלנו - אוכל מרשים ושיח עליו.
ולמרות שלעיתים מגיעות ביקורות שליליות על כל האלימות והאגרסיביות, דווקא הקטעים האלה הם שמככבים בפרומואים, זוכים לאינסוף תגובות, ומשודרים שוב ושוב. אל תטעו, זה לא בגלל זכייניות השידור. הן פשוט כבר הבינו שאם זה לא מה שישדרו לנו אנחנו לא נגיע למסך.
האח הגדול: גבריות רעילה ודם רע
אם MKR הפכה לתחרות ריבים, האח הגדול הפך לבית של אגרסיות, קרבות שליטה ושיח גברי מהסוג שאנחנו אמורים כבר להכיר. אבל איכשהו כל פעם הוא מגיע נמוך יותר.
העונה הנוכחית של האח הפכה את המושג “משולש רומנטי” לבדיחה מרה. תרצה, איסקוב ומאי, סיפור רומנטי שהתחיל בניצוץ, הפך למסכת כאב מתמשכת. איסקוב, שנתפס תחילה כדמות מורכבת, הפך מהר מאוד לגבר שמרשה לעצמו להגיד כל דבר, בכל טון, ולצאת מזה ב”זה האופי שלי”. היחס שלו לתרצה היה מתנשא, פוגעני ונטול הקשבה. מול מאי - אותו הדפוס.
מאור ברוכמן, הזכורה מאוד, הביאה איתה לעונה שלל התפרצויות, גסות רוח, הטחות אשמה כמעט אובססיביות כלפי דיירים ודיירות. הקונפליקט בינה לבין ארז איסקוב למשל - הפך לקרב אישי ומכוער. לא טיעונים, אלא התקפה.
ואם כבר מתקפה, הכניסה של תהילה, האקסית של יובל, הייתה רגע שיא בעונה. לא כי היא רצתה לסגור מעגל, אלא כי פתאום קיבלנו סרט הוליוודי בלייב. המתח ביניהם נבנה לאורך כל פרק, ושיאו בעימות מר, בו נחשפים רגשות כבושים, אכזבות ישנות, ואשמה שמטיילת מצד לצד בלי בעלות ברורה. והקהל - בצד של הדרמה.
בתוך כל זה, קשה שלא לשים לב למגמה: הפגיעות והעדינות כמעט נעלמו. מי שלא צועק - לא קיים. מי שלא נלחם על תשומת לב - נדחק החוצה. והסיפורים שמצליחים הם אלו שמריחים כמו הזהרת טריגר. פעם קיבלנו פרקים שמלאים בשלל רגשות, מצחוק, לכאב, וכן, גם ריבים, אבל זו לא הייתה מהות הכול.
דרמה היא לא אפקט לוואי - היא המוצר
אז כן, הטלוויזיה הישראלית של 2025 אלימה יותר. צורחת יותר. גסה יותר. אבל אולי, רק אולי, זו לא הטלוויזיה שהשתנתה - אלא אנחנו.
התרגלנו לאקשן. הסף שלנו לשעמום הפך נמוך מתמיד. אחרי שנתיים של מלחמה, אובדן ואי־ודאות יומיומית, נדמה שאנחנו פשוט מחפשים להרגיש משהו. וזה קורה רק כשמישהו צורח, כשמישהו נעלב, כשמישהו נטרף מול המצלמה.
אפילו בתוכנית שפעם היו נטולות ריבים כמו תוכניות שידוכים, אנחנו מקבלים לאחרונה המון המון רגעים של דרמה ואקשן. העונה האחרונה של ״אהבה חדשה״ נודעה בעיקר בשל העימותים בין המשתתפים, ופחות בגלל הרומנטיקה.
אני מודה שגם אני נופל בזה, מוצא את עצמי משועמם שהטונים יורדים, בסוף גם אני שם לב שסף הריגוש שלי כבר בשמים. ולמען האמת אין לי מושג איך משנים את זה. אנחנו היום לא רק צרכני תוכן, אנחנו גם בני אדם שהפכו רדומים מרוב טלטלות. הטלוויזיה רק מראה את הפנים של החברה שלנו, שהופכת להיות יותר ויותר אלימה וחסרת סבלנות. אז בפעם הבאה שנשב מול הפרק ונגיד לעצמנו “די, זה נהיה אלים מדי” אולי נשאל גם: למה בכל זאת לא יכולנו להוריד את העיניים מהמסך?
