צפיתי במיוזיקל "פריסילה מלכת המדבר" לא פחות מחמש פעמים - מברודווי, דרך וסט אנד בלונדון ועד הפקות קודמות בארץ. הפעם בהפקה הישראלית, קשה היה לי להאמין שאופתע שוב. אולם דווקא באולם הקטן של רובינא, בהפקה שאולי חסרה את הברק הטכנולוגי המאפיין את ההפקות הבינלאומיות, נוצר רגע חד-פעמי. נכון, הבמה בישראל מצומצמת יותר, חלק מהאפקטים הוחלפו בפתרונות צנועים, ומסכי הלד המרשימים שאמורים לעטוף את האוטובוס הוורוד נפקדים כאן. ובכל זאת, הכישרון המתפרץ על הבמה הצליח לא רק לפצות אלא גם לעלות על הציפיות.
למי שטרם הכיר, עלילת המחזמר המצליח עוקבת אחר שלושה אמני דראג צבעוניים במיוחד, שיוצאים למסע בלב אוסטרליה במדבריות הצחיחים. הם מטפסים לאוטובוס ורוד ענק, שמכונה "פריסילה", ונוסעים יחד מאות קילומטרים בדרכם אל מופע נוצץ בקצה העולם. המסע הפיזי הזה הופך גם למסע אישי של כל אחת מהדמויות, שמגלה על עצמה, על חברות אמיצה ועל הכוח לחיות ללא פחד.
במהלך הדרך הם פוגשים את תושבי העיירות המרוחקות, חלקם מלאי חשדנות ולעיתים עוינות כלפי "הזרים המוזרים", ואחרים נפתחים אליהם ברגעים מלאי חום ואנושיות. השילוב בין עימות לבין חיבוק יוצר רגעים מצחיקים עד דמעות לצד קטעים נוגעים ללב. מתחת לכל הנצנצים והשירים הידועים, זהו סיפור על אהבה של אב לבנו, של חברים זה לזה, ובעיקר על אהבה עצמית והזכות להיות מי שאתה באמת.
לי בירן בתפקיד הגיבור מפגין שליטה קולית מרשימה, וירטואוזיות בריקוד - עדות להכשרה שעבר ב"רוקדים עם כוכבים" וחן בלתי ניתן לערעור. מיכאל בן דוד, בתפקיד אדם הצעיר והפרובוקטיבי, מותח את גבולות הקול האנושי במנעד עוצר נשימה ומביא לבמה אנרגיה מתפרצת. אולם כל אלה, מוכשרים ככל שיהיו, נדחקים לרגע הצידה כשעולה ברנדט, דמותה של אישה טרנסית מבוגרת, שמקבלת את מלוא תשומת הלב בזכות הופעתו הנדירה של יחזקאל לזרוב.
הדיוק שבו לזרוב מגיש את ברנדט ראוי להערצה. מהדמות הגברית שניבטת מחייו האמיתיים ומתפקידיו הקודמים, הוא עובר כאן לגלם דמות של אישה פגועה, עדינה ומלאת שבריריות. ערב ערב הוא נכנס לנעלי העקב, מתעטף באיפור נשי מוקפד, ומעצב תנועות רכות וחלקות שמקרינות נשיות אותנטית. אין כאן קריקטורה ואין זיוף, אלא יצירה שלמה של זהות נשית מורכבת, שמשלבת כוח עם פגיעות, והופכת את ברנדט לדמות אנושית חיה ונושמת שהצופה מתקשה להסיר ממנה את עיניו.
קשה להפריז בעוצמת המפגש עם ברנדט של לזרוב. הוא שחקן ותיק ורב-פנים, שרבים זוכרים מתפקידי קולנוע וטלוויזיה ("פלורנטין", "שמש", "מרחק נגיעה", "פמת״א"), מריקודיו בלהקת בת שבע, ומהפקותיו כבמאי בתיאטרון גשר ובקאמרי. אך נדמה שכל החוויות הללו התנקזו לרגע הזה. כל תנועה שלו מדויקת עד אחרון קצה האצבעות, כל מבט עדין, כל הליכה וריקוד הופכים לאותנטיים כל כך עד שהקהל שוכח לחלוטין את האיש שמאחורי הדמות. זו אינה תחפושת, אלא התגלמות שלמה של זהות, שמצליחה לרגש גם את הצופה הציני ביותר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לזרוב מביא לבמה ניסיון של שנים כרקדן, דיוק של כוריאוגרף עטור פרסים, ושליטה קולית מפתיעה, אך מעל לכל עומק דרמטי שמעניק לדמות את כובד משקלה. כשהוא עומד על הבמה, עטוי שמלות נוצצות ופאות, לא מדובר רק בראווה חזותית. ברנדט שלו נושאת עמה היסטוריה, פגיעות, כאב וגם נחמה. זו דמות שהופכת לסמל חי לניצחון הרוח והאמנות על מגבלות הגוף והגיל.
בכל ערב תיאטרון יש רגע שבו הצופה שוכח את עצמו ומרגיש שהוא עד להתרחשות בלתי נשכחת. בהפקה הזו, הרגע הזה מגיע שוב ושוב, בכל פעם שלזרוב שר, זז או מביט. הקהל מתפרץ בתשואות ארוכות לא מחווה מנומסת, אלא סערת רגשות אמיתית. רבים עוזבים את האולם בתחושה שהם חזו במשהו חד-פעמי.
לזרוב, שכבר חצה יבשות והופיע על במות היוקרתיות בעולם, מוכיח שהבמה הישראלית יכולה להיות לא פחות גדולה - גם אם הבמה הפיזית קטנה, גם אם מסכי הלד נעדרים. כשהכישרון כה מסחרר, אין צורך באביזרים חיצוניים. די באדם אחד שמצליח להמיס לבבות. אל תחמיצו. בעצם רוצו. ומילה להבימה: אנחנו מקווים שכבר הבנתם שיש לכם ביצת זהב, אל תפסיקו.
ומה אתם חשבתם על פריסילה ועל יחזקאל לזרוב? כתבו לנו בתגובות וענו בסקר!
