תיעודים של הזמר אייל גולן אמש בפארק הירקון, נשבר על הבמה ובוכה מול עשרות אלפי אנשים בקהל, היו רגע נדיר בתרבות הישראלית. זמר שמוכר במשך שנים כ"מלך הזמר", כסמל להצלחה, תהילה, נחשף לפתע במלוא פגיעותו.
הוא דיבר על הבמה על התקופה הקשה שחווה, על המחשבות לפרוש מהקריירה כדי שילדיו יוכלו לגדול בשקט, על המחיר שהמשפחה שילמה בעקבות פרשת "משחקי החברה", ועל ראשי הערים שסירבו לארח אותו. היה בזה משהו אנושי, אפילו נוגע ללב.
אבל לצד הרגש, צריך לשים את הדברים בפרופורציה. הרגע המרגש הזה לא הופך את גולן לקורבן. להפך, חלק גדול מהמחיר שהוא משלם כיום, והכאב שהוא תיאר על הבמה, הם תוצאה ישירה של מעשיו, או של מה שיוחס לו בתחקירים ובעדויות שנחשפו.
גם אם הוא לא הורשע בפלילים, התנהלותו כפי שתוארה בציבור הייתה חמורה דיה כדי לערער את אמון הציבור בו, ולגרום לציבור לשאול האם הם רוצים לקשור את שמם אליו.
יש משהו מאוד עוצמתי בלראות גבר מצליח, שתמיד משדר חוזקה, ממרר בבכי על הבמה. זה מחזה שמטלטל כל אדם. לראות אותו נתמך בבתו אלין, שמחבקת אותו על הבמה, מנסה לעודד ולתמוך - זה רגע שאי אפשר להישאר אדישים מולו.
ילדיו של גולן אכן משלמים מחיר כבד על ביקורת ציבורית קשה שהם לא בחרו בה. אבל החמלה הזו, המוצדקת כלפיהם, אינה יכולה להסיט את המבט מהעובדה הבסיסית: האחריות הראשונית למצב שנוצר - מונחת לפתחו של גולן.
מאז שפרצה לכותרות פרשת פותמוביל, בכל פעם שהנושא עלה, גולן בחר להציג עצמו כמי שנעשה לו עוול. הוא האשים אחרים - את התקשורת, את המשטרה, את הסביבה הקרובה שלו. הוא כמעט לא נטל אחריות מלאה, עמוקה, כזו שממנה צומחת סליחה אמיתית.
החברה הישראלית היא מלאת חמלה ויודעת לסלוח כשהיא מרגישה שיש על מה. היא יודעת להכיל ולהעניק הזדמנות שנייה - אבל רק אחרי חשבון נפש כן ולקיחת אחריות מלאה.
ולכן, מי שמבקש לצייר את גולן כמי ש"שילם את כל המחירים" וראוי כעת לרחמים, מתעלם מהאמת הלא נוחה. הוא לא הקורבן בסיפור. למרות הקושי שהוא חווה - ואני מאמינה לו בלב שלם שהוא עבר ועדיין עובר כאב עמוק - בסופו של יום, הוא זה שבחר להישאר בפרונט.
הוא זה שבחר לחזור שוב ושוב לבמה ולמרכז השיח, ולא "לקחת צעד אחורה" כפי שאמר שאולי יעשה. מי שחוזר אל קדמת הבמה צריך להיות מוכן לעמוד גם באור, גם בצל, וגם בביקורת קשה וכואבת על מעשיו.
הבכי אמש היה אמיתי. זה לא היה משחק, לא הצגה. אדם אמיתי נשבר מולנו. וזה בסדר להרגיש צביטה בלב ואמפתיה כלפיו. אבל חובה להבחין בין הזדהות אנושית - לבין החלפת תפקידים. גולן אינו הקורבן של הסיפור הזה. הוא הדמות המרכזית בפרשה.
הבמה היא מקום של כוח, של השפעה, של אחריות. אם גולן מבקש באמת לפתוח דף חדש - זה יוכל לקרות רק דרך קבלה מלאה של האחריות, של הפגיעה שנגרמה, ושל הדרך לתיקון. לא באמצעות דמעות - אלא באמצעות שינוי אמיתי.
