אחרי 20 שנות נישואין ואהבה גדולה, הקומיקאי שי אביבי ואשתו מיכל ליבדינסקי הצהירו כי הם החליטו לעשות ברייק במערכת היחסים. השניים, שחיים יחד בפרדס חנה ומגדלים שני ילדים משותפים, כבר נפרדו לפני כעשור ובחרו לשוב זה אל זרועות זו. גם הפעם הזוג בחר להתרחק ואף עברו להתגורר בבתים נפרדים - נכון לזמן כתיבת שורות אלו ללא צפי לחזרה, אם בכלל.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בפוסט ששיתפה מיכל בעמוד הפייסבוק שלה היא חשפה את הקשיים איתם התמודדו, הפחדים שניצבים מולם כעת בימי הפרידה והאכזבה מתחושת הכישלון שמלווה אותה. "אני יושבת לכתוב את הפוסט שתמיד חששתי שיבוא יום ואצטרך לשבת לכתוב: אנחנו יוצאים להפסקה.
זאת אומרת שאנחנו גרים בבתים נפרדים, לא יודעים מתי נחזור, לוקחים בחשבון שיש אפשרות שלא נחזור, אבל יוצאים להפסקה עם כוונה להיפגש מחדש".
"גם לפני עשור עשינו את זה. לקחנו הפסקה שלימדה אותנו המון, הצמיחה לכל אחד ואחת מאיתנו את עמוד השדרה העצמי שמתמוסס קצת במכבש החיים הזוגי, ואחריה חזרנו זה לזו וזו לזה מחוזקים יותר. והנה זה קורה שוב. זה מרגש. זה מפחיד. זה שמח. זה עצוב. השנה אנחנו סוגרים עשרים שנות נישואים ועשרים וחמש שנים יחד. זה המון זמן של יחד. המסע הזוגי כבר הבנו מזמן לא מסתכם במשפט "הם חיו באושר ועושר". המסע הזוגי אל עומקי האהבה הוא מסע של עבודה יומיומית בכל האגפים. בתקשורת, ברגשות, במיניות. לעצור את העבודה הזוגית זה רגע לנוח מכל מה שאנחנו מחזיקים, ולחזור לעצמנו".
"במקרה האישי שלנו גם תמיד היה מטען שלא הצלחנו לפרק יחד, ואנחנו בתחושה שהגיע הזמן לנסות לפרק אותו לבד.
לנוח מהעבודה של היחד מרגיש קצת כמו ניקוי גוף – ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא יחד. כל כך התרגלנו לחיות יחד. התמכרנו ללחיות יחד. מה עושה ללב ולגוף לחיות רגע לבד?". בשלב זה שיתפה מיכל בפחדים שמלווים אותה לקראת הפרידה הדרמטית:
"1. מה יגידו - בתור זוג שעוסק בזוגיות, מלמד זוגיות, פותח מרחבים על זוגיות –מותר לנו בכלל לצאת להפסקה?? מותר לנו להיפרד?? נכון שתמיד קידמנו את המפתח ׳ספייס לבד׳ כמפתח חשוב לזוגיות ערה, אבל הפעם אנחנו לוקחים אותו לקצה. מה יגידו?? מה אנחנו אומרים?! זוגיות זו העבודה שלנו כבר עשור ותמיד פחדתי שהעבודה תשתלט על האמת - שלא נמצא את עצמנו עובדים בשביל להחזיק פוזה. הבטחתי לעצמי להיות נאמנה רק לאמת של הלב. לדרך, ולא לאיך זה יראה או מה יגידו. אז זאת האמת של הדרך שלנו כרגע".
"2. תחושת כישלון - נכשלנו? מה זה אומר שאנחנו מלמדים לחיות יחד, ובעצמנו יוצאים להפסקה? אני עונה לעצמי שאני לא בתחרות. אף פעם לא חשבתי שמדובר בתחרות: מי מחזיק הכי הרבה זמן יחד. התחרות היחידה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה, היא לדאוג ללב שלנו שיהיה שמח ומסופק ולעשות את מה שצריך בשביל זה. אם הלב שמח ומסופק – ניצחנו. לא משנה באיזה פורמט בחרנו לחיות".
"3. שמחה לאיד - אני משערת שיהיו מי שישמחו לשמוע – ופאיר אני לגמרי מבינה אותם. 'שמחה לאיד' זה תיאור מכוער לאמת שהיא חלק מהטבע שלנו. בעצמי יוצא לי להיות 'שמחה לאיד' בכל מיני סיטואציות – זה רגש שאני מתביישת בו, לא רוצה להודות בו, בטח לא להתגאות בו – אבל מה לעשות אני מכירה אותו מתוכי. הייתי רוצה שהוא לא יהיה בתוכי , אבל הוא כן. כמו שהוא בתוכי, אני יודעת שהוא בתוך אחרים ואחרות. זה חלק מלהיות אנושיים, וזה בסדר".
"4. השפעה על זוגות אחרים - יש בי חשש שזה שאנחנו יוצאים להפסקה ישפיע על זוגות אחרים. חלק זה יעציב, חלק זה ייאש. אולי לחלק זה ייתן השראה. זה מוזר שהזוגיות שלי היא לא רק דבר אישי אלא גם ציבורי. אני צריכה להסביר את המהלכים שלנו, וגם להרגיש אחריות על זוגיות אחרים. מניחה שככה זה אחרי עשור של שיתופים אישיים מתוך החיים הזוגיים שלנו. תמיד דגלתי בזוגיות בהתאמה אישית. לא מאמינה שיש איזו תבנית שאפשר להכניס אליה את כווולללם ולהגיד ׳ככה כן׳ או ׳ככה לא׳. אני מאמינה שכל זוג טוב שיעצב את הדרך שנכונה לו. אצלנו זה מה שמרגיש נכון כרגע. אלה פחות או יותר הפחדים המרכזיים. התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה או לא. אולי לחכות עוד קצת. אולי לכתוב כשנהיה אחרי ולא תוך כדי. אבל מרגישה שיש בי מחויבות לאמת של הדרך שלנו. וגם ההפסקה הזאת מציפה כל מיני נושאים חדשים שמעניין לכתוב עליהם. זה מפחיד. מאוד".
"5. מה יגידו?? אז כרגע אנחנו גרים בנפרד, אבל עדיין עובדים יחד. מגישים את המופע על זוגיות "באושר ועושר" שהוא כבר ישות עצמאית ואנחנו בשירותה. במקביל גם מפתחים את עצמנו בנפרד. ההפסקה הזאת היא סוג של הימור: הכל או כלום. או שנפסיד את המבנה היקר של היחד שבנינו, או שניפגש מחדש אחרת. עוד יותר ביחד, נקיים ממטענים, שלמים יותר, משלבים ידיים לקראת השליש האחרון של החיים.
יש רצון וכוונה לגמור את הגילגול הזה יחד. ויש גם ראיה מפוקחת שאולי זה לא יקרה. ימים יגידו".
"כרגע עמוק בתוך אוקיאנוס של הלא נודע, הרחק מעבר לאזור הנוחות זה מרגיש כמו עוד גילגול חיים. פתאום קלטתי שרוב חיי כמעט אני חיה ביחד, ושאני לא ממש יודעת איך זה לחיות 'לא ביחד'. זה מפחיד, זה עצוב, זה מדהים, זה כיף, זה מכווץ, זה מרחיב, זה פותח – מה שבטוח זה מלא חיים. הכל מאוד מאוד ער. כרגיל אמשיך לדווח מהשטח. לחיי האמת של הלב, של הדרך, של החיים".
