אנחנו רגילים לראות את דפנה ליאל באולפן חדשות 12 עוסקת בענייני הכנסת והפוליטיקה, כך שלגמרי הופתענו לראות את מגישת החדשות פורצת בבכי. מגישת החדשות לקחה הפוגה ממהדורת החדשות ונסעה לגרמניה לאחר שהוזמנה על ידי העיירה בה גדלו סבה וסבתה לטקס הנחת אבני זיכרון מחוץ לבית המשפחה. ליאל שמרבה לדבר על ענייני הכנסת והפוליטיקה, מדברת לראשונה על חייה האישיים והחוויות שמשפחתה עברה בשואה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בפוסט מרגש ששיתפה הבוקר (ראשון) עם תיעוד מטקס שנערך בעיירת משפחתה פתחה את הדברים כך: "ייקח לי זמן לעכל את החוויה שעברתי השבוע בגרמניה. מצאתי את עצמי עומדת באמצע רחוב בפורצהיים, מול בית מגורים עם דלת לבנה וגדר חלודה. בית ילדותה של סבתי האהובה, טרודה מרקס (אח״כ לבל). שם היא גרה עד 1938, כשנאלצה לברוח לבלגיה בגיל 15. בין ארבעת הקירות שבהם ביקרנו השבוע גרה עם הוריה עשר שנים. שם גם הותקף סבא רבא שלי, הרמן, שהיה החזן והאחראי על לימודי הדת בקהילה, בליל הבדולח. שם טיפלה בו סבתא רבתא שלי אחרי שהוכה קשות באלה באישון ליל, כשהיא עצמה חווה התמוטטות עצבים. זה המקום שממנו יצאה סבתי לבדה למסע ההישרדות שכלל התחזות למקומית בבלגיה, כליאה במחנה לגרמנים בצרפת, והסתתרות במשך חודשים לבד בטירה נטושה. רק אחרי 7 שנים מייסרות זכתה להגיע לחוף מבטחים - לישראל, ולהתאחד עם משפחתה".
עוד הוסיפה וכתבה: "הגענו לשם כי עיריית פורצהיים הודיעה לאבי שבכוונתה להניח אבני זיכרון מחוץ לבית המשפחה. ציפינו לטקס קטן עם כמה פקידים בנוכחות המשפחה המצומצמת, ולא האמנו מה חיכה לנו. בית הספר שבו למדה, ההילדה גימנסיון, ערך לזכרה ולזכר הוריה טקס זכרון על המדרכה שמחוץ לבית. מדובר באותו בית הספר שבו הופרדה מהתלמידות האריות לאחר עליית הנאצים, ושאותו נאלצה לעזוב ב-1936 לטובת בית ספר ליהודים בלבד. מגמת ההיסטוריה של בית הספר, בהובלת המורה המסור מרטין, לקחה את הסיפור שלה כפרויקט אישי, וחקרה כל פרט בעברה".
"התלמידים, שאף אחד מהם לא יהודי - חלק גרמנים מקומיים ואחרים מהגרים, הצליחו לגלות לנו במהלך הטקס דברים שאפילו אנחנו לא ידענו. הם איתרו מסמכים נדירים, ועקבו אחר כל פיתול בעלילה שהתרחשה לפני יותר משמונים שנה כאילו מדובר בסרט מתח שמתרחש כיום. במהלך השנה אפילו הפיקו ממנו סרט וספר. הם עמדו בתור להצטלם עם אבא שלי, אלון, ואחיו, אלדן, שבמידה רבה כבר הכירו מהסיפורים. במקום שאנחנו נודה להם על עבודת השורשים המפוארת הם הודו לנו על הנכונות לחלוק איתם את הרגע המיוחד הזה - לעמוד יחד צאצאים לשורדים יחד עם מי שאולי בני משפחותיהם היו חלק מהזוועה. הרצון שלהם לדעת, והמחויבת העמוקה להפיק לקחים ממה שקרה ולהבטיח עתיד טוב יותר נכנסו לי עמוק ללב והפכו את הרגע הזה למצמרר". היא סיימה בסגירת המעגל לדור ההמשך: "לו רק הייתה זוכה סבתי האהובה, לראות את ילדיה, נכדיה וניניה שהגיעו מישראל, מוקפים בתושבי המקום מקשיבים בדממה ובבושה לסיפורה. עומדים יחד במקום שבו הכל התחיל, סוגרים מעגל".
