אירית רחמים עצמה חגגה באתונה יובל בחברת 15 חברות, בהן עדי שום ושונית חמד. במהלך סוף השבוע של החגיגות היא סיכמה את חמשת העשורים שסגרה, את סיפור הולדתה למשפחה בברזיל שנטשה אותה וסיפרה גם על הוריה המאמצים.
רחמים, עברת תקופה לא פשוטה.
״רציתי לחגוג בגדול, רציתי הפקת ענק, אבל החיים באו והוכיחו לנו מה עולה בגורלן של תוכניות. וכמו שלא דוחים חתונות או בר מצוות, אני לא דוחה את ציון יום ההולדת שלי, כי אני לא נותנת לכוחות האופל להחליט עליי או להפיל את רוחי. לא ישברו אותי, לא ישברו אותנו. אני כאן עם החברות הכי־הכי קרובות שלי, שכל אחת מהן שייכת לתחנת חיים משמעותית שלי. אנחנו מתחילות מסע מנחם של יחד. במשך כל המסע הזה החטופים והחיילים שלנו בדרום ובצפון יהיו בלבנו ובתפילותינו".
> בשבוע שעבר חשפה מייסדת ובעלת תאגיד הקוסמטיקה וכוהנת היופי והביוטי, חוה זינגבוים, את הסיפור המשפחתי על אודות ילדותה העצובה. היא עשתה זאת במסגרת התנדבות למען חיילות וחיילים וטיפול חינם בבתי מלון למשפחות ונשים שפונו מביתם. היא החליטה להעלות שוב את הנושא עבור נשים שהן פוסט־טראומתיות, כמו הסיפור שלה, שבגיל 15 ננטשה על ידי הוריה.
זינגבוים, מה גרם לך לשתף?
“המצב העכשווי שבו נפגעו משפחות רבות. שאנשים יבינו שיש תקווה. בתקופה זו כל כך הרבה נשים הן פוסט־טראומטיות. להינטש בגיל 15 זו טראומה. חשוב לי שנשים ונערות תדענה שיש בכוחנו את היכולת לא לנטור טינה. להשאיר את הטראומה באותו מקום על ציר הזמן ולא לסחוב אותה יום־יום על הגב. נהפוך הוא, להיבנות מהחוסן".
מה את יכולה לספר על ילדותך?
“מערכת היחסים שלי עם הוריי הייתה מורכבת. אמי, עליה השלום, הייתה פגועת נפש ובעצם לא גידלה אותי. גדלתי ללא אם עם כל המשתמע מכך. אבי, שורד שואת יהדות הונגריה, היה אדם חכם מאוד, אשר השפיע עמוקות על האדם שאני היום, אך ללא ספק לא היה דמות אב מקובלת. הוריי התגרשו בצעירותי, אבא התחתן שוב, וכשהייתי בת 15 נאסר עליי לגור עמו בבית. אותה שיחה שבה אבי מסביר לי שאני מספיק בוגרת ואחראית לדאוג לעצמי, מלווה אותי מן הסתם. ההחלטה שהולכת איתי עד היום היא לא לתת לרגע ההוא להיות יותר מנקודה על ציר הזמן של חיי. לא לחיות במקום של התקרבנות, ולראות את האירוע כמשהו שהתרחש שלא באשמתי. האחריות האישית שלי היא הריפוי שלי, והחלטתי לחיות חיים מלאי שמחה ומשמעות. הבנתי כבר אז שהאדם היחיד שבכוחו לעזור לי, הוא אני עצמי".
