מגישת הטלוויזיה והדוגמנית אילנית לוי, הפרזנטורית של בית האופנה גולברי, הגיעה לסט צילומים לרגל יום האישה הבינלאומי. ללוי, כוכבת הקמפיין, חיכתה הפתעה על הסט: זר פרחים ענקי שאלירז שדה דאג לשלוח לה עם פתק המאחל לה הצלחה.
גלית ולדמן, אמו של רס״ן אריאל בן משה ז״ל, לוקחת את השכול שחוותה למקומות של נתינה. בן משה ז"ל היה מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל ונהרג בקרב הגבורה בקיבוץ רעים ב־7 באוקטובר. הוא היה בן 27 בנופלו. אמו הקימה עמותה שנקראת ״בראי אריאל״, להנחלת הציונות בקרב החברה הישראלית ברוחו של בנה הגיבור.
גלית, שאפו על הכוחות.
״עיקר הכספים יינתן בשיתוף עם צה״ל למועמדים לשירות ביטחון מעיירות פיתוח. לילדים שלא היה להם כסף כשהתגייסו וסירבו לקבל סיוע ממחלקת תנאי שירות. אנחנו רוצים לאתר דרך החברים שלנו בצה״ל את מי שצריך״.
בעבר סיפרת לי על ילדות מאוד קשה שעברת, ואפילו בראיון שערכתי איתך לאחר נפילתו של אריאל סירבת לפרסם את הרקע המשפחתי הקשה שלך והסתפקת בתשובה לקונית על אביך, שהגיע לשבעה ״והלך כשם שבא״.
״אני מאמינה שבית הגידול של הילדים שלי, ובכללם ובראשם אריאל, שייעדתי אותו להיות רמטכ״ל, נובע מכך שהאדם הוא נוף מולדתו. כל מי שהכיר אותו, כולל קציני מטה, היה בטוח שבעתיד הוא יהיה רמטכ"ל. זאת עובדה. נולדתי מהריון לא מתוכנן, ואמי ואבי התגרשו כשהייתי בת שנה ומשהו. אמי עזבה את הארץ ואז אבא התחתן עוד פעם עם אישה שהיא אולי הייתה נפלאה עבורו, כי נולדו להם עוד ארבעה ילדים, אבל בטח לא עבורי. ואני בהחלט, ציטוט שלה, ‘הנדוניה שלא בחרתי'. מעולם לא קראתי לה אמא, הייתי ילדה לא רצויה".
אבל בבית ספר כדורי פרחת?
“מבחינת החברים שלי בכיתה בכדורי, הייתי סנדי מכפר קיש, שזה קיצור של סינדרלה. הייתי הילדה שגדלה להיות הנערה שטיפלה, ניקתה, עבדה בשדות".
ועדיין הצלקת נשארת.
“נכון. הבת הבכורה, האחות החורגת. לראיה, אין לי אף תמונה מהילדות או מבית ספר, חוץ מספר המחזור. שקופה, לא קיימת. למזלי, יש אנשים, כולל דודה, שבקשר איתי לאורך כל השנים, שיכולים להעיד שכך היה".
מי היו גיבורי הילדות שלך?
“התחברתי מאוד לסיפורים, ואהבתי מאוד שיעורי אזרחות של המורה אליעזר. התחברתי לסיפורי השואה. אליעזר עודד אותי לעשות עבודת גמר על מפקד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. נסעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות בחופש הגדול והתאהבתי בדמותו. הבחור היהודי־פולני הגאה מרחוב סולץ, שאמר ‘נחטוף עשר מכות, אבל ניתן מכה אחת גם אם נמות'. אני תמיד צוחקת שהחברות שלי העריצו את צביקה פיק, ואני הערצתי את מרדכי אנילביץ'".
את מרבה להשוות את אריאל שלך למרדכי אנילביץ'.
“זכיתי ללדת את מרדכי אנילביץ' 2023. גם שאר הילדים בבית קיבלו את אותו החינוך. יש לי שני קצינים בבית, בן שהוא שוחר, בן חתן תנ״ך, בן שחזר מארה״ב להיות רכז שטח בשומר החדש. הערכים של האקליפטוס והחלוציות וגאוות היחידה היהודית זה משהו שזורם בי. גם אם מישהו מייצג את ישראל בהפרחת נוצות, אני כבר אפרסם אותו כמה שאני יכולה, גאוות יחידה. הבן החמישי שלי תמיד צוחק שבתור ילד כשהיה שומע את ‘התקווה' הוא היה קם, ואז כשהוא התארח באיזה בית לא הבינו למה הוא קם. זה לא סיפורים, זאת האמת לאמיתה. כשאריאל היה בטיול מטעם הצבא באושוויץ בירקנאו, הוא הרי נכד לניצולת שואה, רותי בן משה, אמא של אביו - הוא ציטט ממשפטו של החזון איש, ‘העגלה ריקה וצריך למלא אותה'. מה יותר אקטואלי להיום?".
את בכלל לא בקשר עם המשפחה שלך מכפר קיש?
“אני יכולה להגיד למשפחה היקרה שלי מכפר קיש מעל כתב העת הזה, תודה רבה שהפכתם אותי להיות אנטיתזה לאיך מגדלים ילדים, לאיך אוהבים את המדינה, עד כדי מסירות אישית. אנחנו רואים את זה יום־יום, אין־ספור גיבורים".
ועם אמך הביולוגית יש קשר?
“אמי מרים, במקור תושבת בית שאן, עזבה את הארץ כשהייתי בת שנה ומשהו. היא הייתה אחות ולימים הפכה לרופאה. לא היה בינינו קשר שנים. אשתו של אבי אף פעם לא נתנה שיהיה בינינו קשר, לא הרשתה לי להחזיק תמונות שלה. מותר להגיד שזאת קנאה, מדובר באישה שהייתה בצעירותה מאוד יפה, בעיניי לפחות. הקשר נותק, היא התחתנה עוד מספר פעמים, אימצה ילדה קולומביאנית מאוד נחמדה. הייתי אצלה שנה באפריקה אחרי הצבא. הספיק לי בשביל לדעת שזה לא בשבילי. לפני שנתיים־שלוש נוצר קשר ביני לבינה, היא חיפשה אותי. הקשר החזיק מעמד טלפונית מספר חודשים, עד לחתונה של אריאל. היא הבטיחה שתבוא ולא באה. המציאה איזה סיפור. כששמעה על נפילתו, התקשרה אך לא ביקשה להגיע".
לאחרונה, מספרת גלית, נוצר קשר עם אחת הגיסות שנמצאת בהליכי גירושים מאחיה למחצה. גיסה שלא ידעה על קיומה ורק לאחר נפילתו של אריאל ניסתה ליצור קשר. במסרון שהגיע לידי ליאורה כתבה: “חבל שלא פגשתי את גלית ולדמן בכל השנים... היא השראה ומודל. הלב נשבר עוד ועוד. אתם משפחה יקרה, תלמדו מהאחות הגדולה שהיא המלכה האמיתית".
בכלל, אתם משפחה של גיבורים.
“יש לי עוד שני בנים שהיו בשטח ב־7 באוקטובר. אחד מהם גם נפצע מכדור בלחימה לאחר נפילת אחיו. אני רואה את חייליו של אריאל, ואני מקבלת עוד ריקושטים ממעגלים לתפארת מדינת ישראל. אני גאה מאוד בששת בניי, באריאל בראש ובראשונה, עוד ידובר בו רבות, לא רק על ידי".
הבנים שלך ידעו את סיפור ילדותך האומללה?
“לפני שנה, ביום ההולדת שלי בפברואר, פעם ראשונה שחלק מבניי, ובראשם אריאל, עשו לי טיול שורשים כביכול לכפר קיש. אבא שלי לא ענה לטלפון. האח החורג שלי, שאיתו הייתי בסוג של קשר, אפילו לא פתח לנו את השער של המושב. להלוויה הם הגיעו, הלכו כלעומת שבאו. אני מתגעגעת לאריאל. לילדים שלא יהיו לו, הגעגוע לראות את יובל ואריאל ביחד. אני שמחה ומוקירה שהוא חווה חיים, עד כמה שאפשר, מלאים. טייל בעולם. הוא ידע כמה הוא מוערך. אני יודעת שאם הייתי מעירה אותו ושואלת ‘אריאלי, איך למות?', הוא היה עונה לי ‘ככה'. הוא רץ להגן על המדינה שלו, הוא הקדיש את חייו לצבא. אני מאוד גאה בו, מרדכי אנילביץ' מרחוב סולץ 113, ורשה, פולין. הוא ההשראה לאיך לגדל כאלה גיבורים״.
