הדוגמנית יעל שלביה שוחחה איתנו בראיון אינטימי על הלחץ שמופעל סביבה לגבי הצעת נישואין מבן זוגה הזמר עומר אדם, איך היא מדמיינת את החתונה שלה, על החשש לעלות לראשונה על במת הפסטיגל ואיך אפשר להמשיך כרגיל במצב הנוכחי?
״אנחנו מצלמות היום קמפיין חדש לקראת ט״ו באב ל-Zer4u. זה בערך הקמפיין הכי יפה שהיה, מאוד רומנטי.
את מגדירה עצמך כבן אדם רומנטי?
״אני מאוד רומנטית. זאת הזדמנות אבל גם להגיד לכל הגברים שצופים בנו עכשיו: עוד מעט זה מגיע - תשריינו לכם ביומן, לא לשכוח״.
עוד מעט את מתחילה את החזרות לקראת הפסטיגל.
״באוקטובר מתחילים כבר חזרות. בשל המצב, הפסטיגל לא קרה בשנה שעברה. והשנה אנחנו חוזרים לעשות קצת שמח. מרגש מאוד, חיכיתי לזה המון זמן״.
מדובר בפעם ראשונה שאת עולה לבמה נכון?
״תכלס, כן״.
ואת מתרגשת? זה מלחיץ קצת?
״ברמות. זה מלחיץ, אבל אני באה לזה ממש בכיף. הקאסט כל כך כיפי ומושלם, ויש לי שם המון חברים גם, אז הולך להיות ממש פאן. אני חושבת שאם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שכל דבר שמביך אותך או מלחיץ אותך, פשוט לעשות אותו. ואז הכל הופך להיות יותר קל. חיים רק פעם אחת, ונהנים מהרגע״.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
את ועומר הייתם בחופשה רומנטית, והיה המון רעש סביב השאלה מתי תתארסו. בכנות, איך זה משפיע עלייך שנכנסים לכם לפרטיות? כמה לחץ את מרגישה בהקשר הזה?
״אני כבר ממש התרגלתי לזה. התרגלתי לכך שאני בחורה בת 22, שיושבים לה על הוריד וכל הזמן מאיצים בה ואומרים ׳קדימה, קדימה׳״.
בואי נתעכב על זה שגיל 22 מאוד צעיר.
״זה לא מאוחר. אני פשוט חושבת שהתרגלתי לזה, ואני גם מקבלת את זה כל כך באהבה, כי בסוף אני אומרת, 'יואו, איזה חמודים. הם רואים אותנו' ורוצים רק שיהיה לנו טוב. אני מרגישה שזה לא קורה בכל זוגיות, ובטח שלא תקשורתית. זה מאוד מחמם את הלב להרגיש את זה. אבל כן, זה באמת יכול לעצבן אותי שכשאני הולכת לסופר איזה מישהי אומרת לי ׳נו, קדימה כפרה, תסגרי את הבאסטה. אין לך מה לחכות, חבל על כל רגע׳. אבל זה גם חמוד ומצחיק. והעם שלנו מלא באהבה וטוב. כולנו אחים אז אני לגמרי מבינה״.
בלי קשר, אנחנו מדברות על כך שאת טיפוס רומנטי, איך את מדמיינת החתונה שלך?
״אני אגיד לך את האמת, אין לי מושג. אפילו בהיבט של סגנון השמלה שאני רוצה, שיער, אולם, גינה או חוף. פשוט אין לי מושג. אני רק יודעת שהכי חשוב לי, שיהיו שם רק האנשים שאני באמת הכי אוהבת בעולם, וזה נראה לי הכי חשוב. שביום שאת מתחתנת עם הבן אדם שאת הכי אוהבת בעולם, שיהיו סביבך רק האנשים שאת אוהבת״.
לפעמים את חושבת שהוא יציע לך? את מחכה לזה?
״כן! תחשבי שלפני החופשה שלנו, הלכתי למניקוריסטית שלי והיא לא הסכימה לי לעשות שום לק בצבע אחר, חוץ מלבן. היא לא הסכימה לי. היא אמרה לי, ׳לא, אני לא לוקחת סיכון. תסלחי לי, אני עושה לך לק לבן. אחר כך תאשימי אותי מצידי, לא אכפת לי. כן, היא לא נתנה לי לבחור צבע אחר. ואני אמרתי ׳אוקיי, סבבה - אני זורמת׳. אז זה כן נמצא בראש וזה חמוד״.
איך את מצליחה לתפקד בכל התקופה המטורפת הזאת? כל פעם יש סערה אחרת, ואי אפשר לשכוח את החטופים. אסור.
״זה הכי קשה בעולם. ויש פעמים שאני צריכה, כמו עכשיו לדוגמה, לקום ולדבר אחרי ש-12 ילדים נרצחו במגרש כדורגל, ואני צריכה להתלבש, להצטלם ולצחוק. אבל הדבר היחיד שאני אומרת לעצמי כשזה קורה לי: ׳כמו שהרופא והעורך דין קמים והולכים לעבודה, אז גם אני. בסוף, זאת העבודה שלי. אז אנחנו מנסות לעבוד ולחזור לחיים, לעבוד במשק הישראלי ולקדם פה אותנו.
אבל עדיין, זה הכי קשה בעולם. אני חושבת שגם בתחום שלנו, של הדוגמנות ושל כל מי שעובד ברשת, לקח לו הכי הרבה זמן לחזור לעבוד. בסוף, זאת העבודה שלנו, מזה אנחנו מתפרנסות ואלה החיים שלנו. אני חושבת שזה היה הרבה יותר קשה להתחיל לעבוד מאשר עורך דין, רופא או מוכר בסופר. כי התחום שלנו הוא כביכול מאוד יפה ונוצץ. וזה לא המצב שאנחנו חיים בו כרגע״.
עוד המשיכה ואמרה: ״אבל מצד שני, ברגע שאת לומדת לעשות את הניתוק ולהבין שזה המצב וזאת העבודה שלי אז אפשר. ובו זמנית אנחנו נדאג לתת כמה שאפשר למען החטופים, למען ההסברה, למען כל מה שקורה וגם לעבוד ולהתפרנס כמו שמגיע לנו. ברגע שאת מצליחה לעשות את ההפרדה הזו, זה משתחרר והופך לקצת יותר קל״.
אני מבינה. אבל השאלה שלי, בדיוק בגלל שאנחנו במוקד של תשומת הלב, אנחנו צריכות ללמוד איך ללכת בין הטיפות. איך אפשר לעשות את זה בטקט?
״קודם כל, בתחילת המלחמה לקחנו כמה חודשים של ברייק. לקח לי המון זמן, הרגשתי שזה פשוט מנותק לחזור לשגרה. עד שכבר הייתי חייבת לחזור לעבוד, ואני חושבת שכל אחת תקח את זה לאיזה כיוון שהיא רוצה. אני רואה בנות שמעלות סטוריז לאינסטגרם באופן רגיל ביום שמודיעים על הרוגים וזה צובט לי בלב. אבל אני גם אומרת ׳טוב, זה לא שלי - זה שלהן׳. כמו שכל אחת הולכת לעבודה וקמה, חיה ונושמת, זה בסדר כל עוד מוצאות את הגבול הנכון. אני משתדלת לקחת איזה יומיים של ניתוק אחרי משהו כזה שקורה, שאני מתפללת שלא יקרה יותר. אבל פשוט מנסה למצוא את האיזון הנכון״.
