השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבור מורן אייזנשטיין, ולא רק בגלל הקורונה. מעבר להתמודדות האישית עם המגיפה, היא התגרשה מבעלה השני ועברה טלטלה רגשית שאותה היא מגדירה כ"גיהינום רגשי מאוד קשה". "עם הזמן הדברים בנשמה שלי קיבלו תובנות אחרות", היא אומרת כעת. "אני מרגישה שהשנה הזאת נתנה לי כוחות נפשיים על־טבעיים. אמרתי שאם צלחתי את הפרידה ואת שנת הקורונה - כמובן עם עזרה מהכוח האלוקי - אז אצליח להתגבר על כל מכשול ומשבר בחיים".
מה למדת על עצמך בשנה הזאת?
"השנה הזאת נתנה לי כוח פנימי להבין כמה אני באמת שווה ויכולה, וכמה אני לא צריכה לפחד משום דבר. השם הרים ראשי, לא יכולתי לעבור את התקופה הזו ללא אמונה. השנה כמעט לא עבדתי, נעזרתי במענקים כמו כל אדם, התגלגלתי מחודש לחודש, גידלתי שלושה ילדים די לבד, לא היה לי קל. אמא שלי עזרה לי כשהייתי צריכה. זו הייתה שנה מורכבת, קסומה, עוצמתית, מלמדת. שנה שבה התחזקתי".
בימים אלה יצא לאור ספרה "הכול לטובה" (הוצאת אור־עם), הכולל מעל 300 עמודים של תובנותיה בתחומים שהיא מכנה "אמונה", "צמיחה אישית" ו"זוגיות". "בכל קטגוריה יש דברים כלליים ומסופר גם על דברים שאני עצמי עברתי", מתארת אייזנשטיין. "כיצד התגברתי וצלחתי סיטואציות שונות, משברים, איך למדתי להסתכל על החיים בעיניים בריאות יותר. איך בעצם להבין שכולנו בני אדם שיכולים ליפול, ואיך מתרוממים משם".
תני דוגמה לסיטואציה שצלחת.
"למשל הרבה שנים לא האמנתי בעצמי. המון פעמים בחיים שלי חיכיתי לאיזו ישועה, לאיזה נס, שמישהו יעזור לי להגשים איזה חלום. החיים לימדו אותי שלא ידפקו לך בדלת, אלא את צריכה ליזום, ליצור. עשיתי שינוי ומהפך בחיים שלי. נחשבתי לדמות מאוד מסוימת בעולם הזוהר, נקרא לזה 'הבלונדינית'. החלטתי לעשות שינוי, להביא ערך מוסף לחיים שלי, דפקתי על כל מיני דלתות, ניסיתי לומר שיש לי יכולת לומר דברים מעבר להיותי בלונדינית. אף אחד לא באמת פתח לי את הדלת או רצה לשמוע, ואז הבנתי שמספיק לחכות ויאללה, הגיע הזמן שאפתח לעצמי את הדלת. כך פתחתי את דף הפייסבוק שלי שזכה להצלחה רבה".
אילו עוד תובנות יש בספר?
"יש לנו ציפיות מאנשים. פעמים רבות אנחנו טובים מדי ומצפים שגם הצד השני ילך איתנו באותה הדרך, אבל רואים שמתנהגים אלינו מאוד לא יפה. האם זה יגרום לנו להיות אנשים פחות טובים? למדתי שצריך להיות טובים, אבל לא צריך להיות פראיירים. למשל עשיתי בעבר איזשהו חוזה עם בן אדם. הוא נתן לי ציפיות מעל ומעבר, ופתאום נעלם כלא היה, לא ענה לטלפון. פתאום ממקום טהור את חוטפת כאפה שאת לא מצפה לה. בהתחלה, כשלא היו לי את הכלים, לקחתי את זה מאוד קשה. אבל הזמן עבר ואותו בן אדם שהייתי אמורה להתחבר אליו הסתבך בסופו של דבר. אז אמרתי שהנה הכל לטובה, מה שקודם לא הבנתי".
לתת לזה לכאוב
אייזנשטיין, 43, נולדה וגדלה בחיפה. כשהייתה בת 14 אביה מת מטביעה. היא פרצה לתודעה בשנת 1999 בפרסומת לנטוויז'ן עם הסלוגן "ואם ביום שלישי לא בא לי?". בהמשך היא כיכבה בפרסומות שונות בטלוויזיה, בעיתונים ובשלטי חוצות, דגמנה והופיעה בסדרות שונות ובתוכניות טלוויזיה. כיום היא מרצה להעצמה נשית, מאמנת אישית וסופרת המתגוררת במושב אביחיל. היא אמא לשלושה ילדים: בן 9 ותאומים בני 8. בין היתר היא משווקת הרצאה שלה בכותרת "האומץ להיות מי שאת", ושני קורסים דיגיטליים: KEEP MOVING העוסק בערך עצמי ובהתגברות על משברים, ו"אל תסתפקי בפירורים", העוסק בזוגיות. בנוסף, בימים אלה היא יוצאת בהרצאה חדשה הנושאת את שם ספרה החדש. במקביל, היא מתחזקת כאמור את דף הפייסבוק הפופולרי Emush”-מורן אייזנשטיין", שלו למעלה מ־100 אלף עוקבים.
"הספר נולד בעקבות דף הפייסבוק", היא מספרת. "בשנים האחרונות התחלתי לכתוב פוסטים על נישואים, גירושים, זוגיות, אמונה. אנשים החלו להיחשף לצד האחר שלי, והבנתי שהפוסטים האלה בעצם מרפאים אנשים, עוזרים להם לצמוח ממשברים, מחזקים אותם בחיים, נותנים להם אומץ לקבל החלטות. כבר לפני כמה שנים התגבש לי הרצון לקחת את הפוסטים שזכו לחשיפה מיטבית, ולשפר אותם כדי שיוכלו להתאים לספר שידבר אל כל איש ואישה בעת משבר בחיים".
את הניסיון והחוויות שצברה משני סבבי גירושים, העלתה אייזנשטיין על הדף. "אני מתארת איך להתמודד עם לב שבור, מה לעשות אחרי פרידה כדי להתגבר עליה, איך להתנהל אחרי הגירושים, איך לא להיות כל הזמן במקום המרצה, איך לשים גבולות בזוגיות, איך לזהות סימני אזהרה בזוגיות", היא מספרת.
איך את התמודדת עם הגירושים שלך?
"לפי הניסיון שלי, ואני גם אומרת את זה למתאמנות שלי, לא כדאי להיכנס ישר לקשר חדש כדי לשכוח. כשהפצע מדמם, צריך לתת לו לדמם, לכאוב. צריך לתת לכאב הזה זמן, ללמוד מה עשיתי או לא עשיתי, מה בחרתי אולי לא נכון, אבל לא להיכנס לקשר חדש כשאת עוד מדממת. מצד אחד צריך לכאוב, אבל גם להגדיר סוף לכאב, לתת זמן להתרפא ולפצעים להגליד ואז להתקדם הלאה".
באיזה שלב את נמצאת כיום?
"אני כבר אחרי שהפצע דימם, שרף. שמתי עליו את כל התרופות האפשריות. עכשיו הוא כבר מרופא וקיבלתי אישור מהמרפא העליון להמשיך הלאה. לנישואים השניים שלי באתי ממקום מאוד שלם, נקי וטהור, ממקום של להקים בית אמיתי. באמת קיוויתי והאמנתי בכל לבי שזה משהו שיהיה הפעם לכל החיים. נכנסתי לקשר הזה מעומק נשמתי ולבי ב־100%. מבחינתי זה לא היה משחק. לעולם לא הייתי מתחתנת עוד פעם, אם לא הייתי יודעת שיש פה מקום להקים בית אמיתי".
ובכל זאת נפרדתם.
"הפרידה הזו תפסה אותי לא כל כך מוכנה, אבל נסכם שגם במקרה הזה אני רואה שאדם מתכנן תוכניות והשם מתכנן את התוכניות שלו. זה מה שהיה צריך לקרות. בתור בן אדם שמאוד מאמין קיבלתי את זה בסופו של דבר באהבה רבה ובהשלמה. ככה השם החליט".
המשברים שלך גרמו לך להתחזק באמונה?
"כל משבר לקח אותי עוד צעד אחד קדימה. קשה לי להגיד 'אני דתייה או לא דתייה'. במקום החיצוני אני אולי לא דתייה, אבל מבחינת קיום המצוות והאמונה בשם, אני אדם מאוד מאמין".
יש מי שיגיד שלנוכח זה שהתגרשת פעמיים, ההרצאות שלך על זוגיות הן מקרה קלאסי של "הסנדלר הולך יחף".
"זו אמירה מאוד לגיטימית ולקח לי, ביני ובין עצמי, זמן לענות עליה. אם זה סנדלר שלומד מדברים ועושה את הנעל הרבה יותר טובה ומתוקנת בעתיד, אז הוא בהחלט לא הולך יחף. אבל אם הסנדלר ממשיך לעשות נעליים ללא עקבים, כנראה את צודקת. לגבי עצמי, אני רואה את השינוי שעשיתי בשנה הזאת. קיבלתי מהזוגיות הזאת הרבה תובנות, עשיתי כמה נעליים מאוד יפות השנה".
במה בעצם טעית בעבר?
"בגדול הבנתי את השורש של עצמי. הבחירות שלי תמיד נבעו ממקום מאוד רגשי וילדותי. מפני שאיבדתי את אבא שלי בגיל צעיר, היה לי איזה ויז'ן וחלום בראש. תמיד חיפשת את האדם שכביכול יהיה כמו דמות אב, יעטוף אותי. אבל השנה הזאת הובילה אותי לתובנות שאני לא צריכה דמות אב שיגן וישמור עליי. אני בן אדם שכל החיים עובד, יוצר. אני צריכה חבר אמיתי שיאהב את מי שאני. אני מאוד מאמינה באהבה. לא משנה כמה כאפות אחטוף באהבה, תמיד אאמין בה. צריך פשוט לתקן את הבחירות שלך. החלום שלי תמיד היה בית נאמן וטהור בישראל, ואני מאמינה שזה גם יקרה".
את כבר פנויה לאהבה חדשה?
"אני לא פוסלת שום דבר, אבל זה צריך להיות מישהו שהפעם אבחר בכפפות של משי. הפצע שלי כבר הגליד ויישאר כזיכרון של תובנות וכלי עזר לנשים אחרות".
מתחיל בקטנה
מקרי האלימות הרבים נגד נשים שעולים לכותרות חדשות לבקרים בשנים האחרונות מחזירים את אייזנשטיין, לדבריה, לחוויה האישית שעברה בצעירותה. "זה היה עוד לפני שהתפרסמתי", היא מספרת. "פגשתי בחור, ילד טוב, מישהו בכלל לא מוכר, בחור שהיום אני יודעת שהקשר איתו היה בדיוק כמו שמדובר היום בטלוויזיה. אז פשוט לא הייתה לזה מודעות כמו היום. היו שם מניפולציות, שליטה, קנאה אובססיבית. הייתי חוזרת הביתה והיו שאלות: 'מי דיבר איתך?', 'מה עשית?', כל מיני דרישות הזויות וכעסים. אז לא ידעתי לקרוא לילד בשמו, חשבתי שאולי משהו דפוק בי, האשמתי את עצמי. סימני אזהרה היו שם, אבל כאמור לא הבנתי אותם. זה מתחיל בקטנה, איך להתלבש, כל דבר את צריכה ללכת על ביצים, מרגישה שאין לך אוויר כשבן אדם לידך, את מפחדת מאיפה יבואו הצעקות. כמו שאומרת לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, קשרים כאלה הם אלימים גם אם את לא חוטפת מכות".
איך יצאת מזה?
"הצלחתי להשתחרר מהקשר הזה כשהוא כבר הבין שאין לו שליטה עליי, ואז הוא העיף אותי מהבית וכל הדברים שלי היו בשקיות ליד הזבל. גם אז עוד לא הבנתי מה באמת קרה, לקח לי הרבה שנים להבין. היום אני מבינה שניצלתי. לכן גם בספר שלי וגם בקורס הדיגיטלי אני מדברת על נורות האזהרה. לקחתי המון תובנות ממה שעברתי".
