בניגוד לרוב כוכבי הריאליטי, שמגיעים לגמר אחרי דרך חתחתים מפותלת במהלך העונה, הסיפור של חופית סרמילי, אחת הפיינליסטיות הבולטות של העונה הנוכחית, התשיעית במספר של "מאסטר שף", הוא כמעט ידוע מראש. כבר באודישנים אמר עליה השופט אייל שני שעבור מתמודדים כמוה המציאו את הפורמט. סרמילי כיכבה לאורך העונה עם שלל מנות שזכו לתשואות השופטים, ומתכוניה, שפורסמו בעמוד של "מאסטר שף", זכו למאות תיוגים באינסטגרם.
מבחינתה, בגמר שייערך מחר בערב (שני) אחרי החדשות, בקשת 12, היא מכוונת לניצחון גדול. "איך אפשר אחרת?", היא אומרת לי כשאנחנו נפגשות מחוץ לאולפנים לפני יום צילומים וראיונות ארוך שניצב לפניה. היא יוצאת מהרכב עם מגש מהביל של טארט הבצלים הבלתי נשכח מהאודישנים, אותה מנה שזכתה בתואר "המנה היפה ביותר של 'מאסטר שף'". תוך כדי שאנחנו בוחנות יחד את שכבות הטארט, סרמילי מסבירה לי שהיא אוהבת להקפיד על דיוק עד כדי כתישת גרגירי המלח "כדי שלא יהיו עבים מדי".
"אני לא חושבת שהייתי משנה משהו בחוויה הזו לו הייתי צריכה לעבור אותה שוב", היא אומרת. "אני מאוד תחרותית, ומבחינתי גם אם אני מקבלת תגובה חיובית מהשופטים ואחר כך מגיע ה'אבל', אני לא אשן בלילה בגלל ה'אבל' הזה. כך שזה לא היה קל גם אם זה נראה כך. אני מאוד קשה עם עצמי".
ובכל זאת, היה משהו שהצטערת עליו?
"הייתי רוצה להיראות פחות קשוחה, כי אני לא באמת קשוחה, ואני יודעת שזה מה שעבר דרך המסך. אני לא יכולה לשנות את זה עכשיו, אבל אני בטוחה שכך זה נראה רק בגלל שכשאני במוד של תחרות, כל ההוויה שלי בזה. אני לא מצליחה לראות שום דבר אחר מלבד הניצחון".
היה לך נוח עם המצלמה?
"בהתחלה ממש לא. היה לי קשה והרגשתי שאני רק רוצה לברוח ממנה כל הזמן. אבל אני זוכרת שבאחד מימי הצילום הראשונים אמרתי לעצמי שאם אני רוצה את זה, אני צריכה להבין שהמצלמה היא חברה ולזרום עם זה. כבר בפרק השני רואים שאני יותר נינוחה. עיקר הקושי שלי בכל התהליך הזה של התחרות היה שלי מול עצמי".
קצת נחמה
סרמילי, בת 33, התגוררה עד לפני שלוש שנים וחצי במתחם של משפחתה בקריית שמונה. "גדלנו במעין קומונה, אנחנו מאוד מחוברים זה לזה", היא מספרת. המעבר לתל אביב היה לא פשוט עבורה. "ידעתי שאני חייבת לעבור כדי להתקדם, ולא היה פשוט להיות רחוק מהמשפחה", היא מספרת. "בקריית שמונה בשעה שבע בבוקר את שומעת את הציפורים, יש שם קצב חיים אחר".
תחביב הבישול הגיע מהבית. במשך שנים היא צפתה כמעט בכל תוכניות האוכל ששודרו, והיא תמיד התייחסה לאוכל כאל אמנות. את רזי הבישול היא למדה בעצמה. לדבריה, הייתה קוראת ספרים וצופה בכל מיני סרטונים של שפים אירופים. "אני מתחברת בעיקר למטבח העולמי, מחפשת דברים שיאתגרו אותי, אוהבת לצפות שעות בסרטונים של מאמות איטלקיות שמכינות פסטות", היא מספרת. החיבור שלה לירקות ולבצקים ניכר בתוכנית: "היה לי חשוב להעביר מסר לאותם אנשים שלא יכולים לקנות עוף ובשר, שעדיין אפשר לבשל נפלא עם מוצרים בסיסיים".
חיידק שחטפה בקיבה בעבר אילץ אותה לשנות את כל התזונה שלה, להיכנס למטבח ולעשות ניסיונות בהכנת אוכל טבעי ופשוט. הבישולים התכופים למשפחה תמיד גרמו לכולם לשאול אותה מתי היא הולכת ל"מאסטר שף", אבל סרמילי חששה מהחשיפה. "ההשתתפות בתוכנית הגיעה בסופו של דבר רק אחרי מאורע טרגי במשפחה", היא מספרת. "בת דודתי נפטרה במפתיע בגיל 27, והיה אבל גדול. זה קרה כמה חודשים לפני הצילומים, ומצאתי את עצמי נכנסת למעין מסע שמטרתו לשמח את המשפחה. נסעתי אליהם לעתים קרובות ובישלתי להם בערבים - הרי אוכל ידוע כמשהו מעט מנחם - ומפה לשם רשמו אותי לתוכנית, והחלטתי שאני הולכת. הייתי עמוק בדאון, הרגשתי צער כבד לראות את המשפחה שלי סובלת ואת סבא וסבתא שלי קרועים מהאסון. זה סיפק קצת נחמה ושמחה למשפחה".
הצילומים לתוכנית נערכו בתקופת הקורונה, תוך כדי סגרים, מסיכות וריחוק חברתי. סרמילי נהגה לצאת אליהם בשלוש לפנות בוקר ולחזור בשעות הקטנות של הלילה. כמו כל בעלי העסקים בתקופת הקורונה, גם סרמילי ובן זוגה אדם, שמנהלים שלושה סניפים של ארומה - שניים בחדרה ואחד בצפון הארץ - נאלצו להתמודד עם ההנחיות והמגבלות. "כשהיה ניתן לפתוח, פתחנו ועשינו משלוחים מעבר לכביש", היא מספרת. "ניסינו, גם אם זה לא היה מספיק רווחי. רצינו לתת שירות ללקוחות שלנו, וזה היה מאוד קשה גם כלכלית וגם נפשית. מצד שני, לי זה יצא די טוב כי יכולתי להתמקד כל כולי בתחרות. באתי עם הרבה אמוציות ורגישה מאוד למרות שלא ראו את זה". לדבריה, היא צפתה בפרקי העונה רק כדי לסמן וי. "אני יודעת שאם אחפור בזה ואראה שוב, אחפש מה לא טוב וזה סתם יצער אותי", היא אומרת.
מה לא טוב? היה מקום שצבט לך?
"למשל הרגע עם מנאל (המתמודדת מנאל איסמעיל - ט"ל) היה לי לא פשוט. קיבלנו משימה קבוצתית, וזו הייתה משימה מאוד קשה. ראיתי את הפרודוקטים ומיד הבנתי מה אני מחברת למה, ואיך נוכל לעשות מזה ארוחה שתשתלב יחד. האמנתי בעצמי, אבל גם הרגשתי בתהליך שייתכן שאני טיפה מבטלת את מנאל. עם זה היה לי קשה. אני מודה שלא שחררתי את זה, והיו רגעים שאמרתי: תוותרי ותיתני לחברי הקבוצה לעשות מה שהם רוצים, אבל היצר התחרותי, שידע שזה עשוי לעלות במשימת הדחה, לא נתן לי. הקונפליקט היה עם עצמי".
איזה רגע של משבר זכור לך מהצילומים?
"עברתי תהליך מאוד משמעותי עם עצמי לאורך הצילומים. אחרי הפרק הראשון אני זוכרת שאמרתי שאולי אני לא בנויה לתחרות הזאת ושבוודאי יש טובים ממני. הייתה לי תחושה שאם אני באה ולא מכוונת לקודקוד ולניצחון הגדול, פשוט אין לי מה לעשות שם. אבל עם הזמן הבנתי שאני צריכה למרכז את הביטחון שלי מול עצמי, ושאני פה כי אני עושה משהו טוב ומשהו שונה, וזו אני".
רואה במצלמות
בפעם הראשונה בתולדות התוכנית קיבלה סרמילי את סיכת ההצטיינות, שאפשרה לה לחמוק ממשימות הדחה, אבל הפרפקציוניזם והתחרותיות שלה גרמו לה שלא להשתמש בפריווילגיה הזו, עד התוכנית האחרונה. "נתנו משימה מאוד קשה שהגיעה אחרי לילה ללא שינה כשעשינו את משימת לחם המחמצת", היא מספרת. "בתוך תוכי לא רציתי לוותר, ומצד שני הרגשתי שהגוף שלי בגד בי והתחלתי לבכות. זו הייתה ההזדמנות האחרונה להשתמש בסיכה, ואני זוכרת שחיים כהן שאל את כל המתמודדים אם הם היו במקומי, אם הם היו משתמשים בסיכה, וכולם ענו שכן. אבל הידיעה שוויתרתי לעצמי הייתה קשה".
אחת המנות שהעלתה אותה לגמר היא מנה שהכינה במסגרת המשימה עם מסימיליאנו די מטאו, זוכה העונה החמישית של "מאסטר שף". והייתה שם בהחלט דרמה. "זה רגע שאני מתביישת שיראו אותו", היא מודה כעת. "זו הייתה משימת הדחה שהגעתי אליה כי פישלתי במשימה הקודמת. היינו צריכים להכין מנת פסטה, ואני החלטתי לקחת את הפשטות מהמנה הזו ולהכין מקרוני ללא ביצים, עם ציר ראשים של דג, כדי להראות שגם מי שלא יכול לקנות דגים - יכול לבקש מהקצב את ראשי הדג שממילא הולכים לפח. אז הכנתי מנה פשוטה ולא מתחכמת".
ובכל זאת בכית מהתרגשות.
"זו הייתה מנה שהקסימה אותי והתרגשתי ברמות להכין אותה. הם אמרו לי שאני עולה לגמר ובכיתי מהתרגשות בלתי נשלטת. אהבתי מאוד את מסימיליאנו. הוא הכין את הפסטות הפשוטות העניות האלה, וזה אוכל שאני נורא מתחברת אליו. אוכל בסיסי עם חומרי גלם הכי פשוטים שיש. אני מאוד אוהבת אוכל רחוב ואוכל פשוט. לחטוף מאפה מטוגן, פיתה טובה בשוק".
איך את מרגישה כלפי שותפייך לגמר?
"אני שמחה עבורם, ובכלל לא היו לי פייבוריטים כי העונה הזו הייתה משובחת וברמה מאוד גבוהה. היה חיבור בין כולם, ובהחלט יכולתי להרגיש חיבור עם אנשים שהרבה פעמים ניסו לחשוב מחוץ לקופסה. אני מאמינה שהטוב ביותר ינצח. אם מישהו או מישהי היו מבקשים עזרה במהלך הכנת מנה, אני לא הייתי חושבת לרגע על התחרות. היו רגעים שגם במרפסת (היציע שבו עומדים מי שאינם מתמודדים במשימה – ט"ל), אם הייתי רוצה שמישהו יצליח, הייתי אובססיבית לזה. התחרות שלי הייתה שלי עם עצמי".
איך ניהול סניפים של ארומה מסתדר עם היצירתיות שלך? להגיש תפריט שבעצם מוכתב מראש?
"מבחינתי זו הפרנסה שלנו. זה כסף. אבל כשתגיעי לסניפים שלנו, תביני שיש סטייל מטורף אחר. אנחנו מעדיפים תמיד להרוויח פחות כדי שיהיה מדויק. אם יש שולחן מקולף, נקנה חדש. אני מתקשרת ובודקת שהסבוניות מלאות, ואם נרדמתי בתשע בערב, אני יכולה לקום לפני שהסניף נסגר כדי לראות במצלמות אם כולם עם כובע וכפפות, ואם הם מחליפים כפפות כשהם שוברים ביצה. גם אדם הוא אובססיבי".
מסעדה היא הצעד הבא שלך?
"אני רואה עסקים שאני מעריצה בתל אביב ואני אומרת לעצמי שבא לי גם. אני מודה שזה עושה לי חשק ליצור, ושאנשים יבואו אליי ויגידו 'וואו'. אבל האמת היא שאנחנו אחרי שנה של קורונה, והבנו שצריך המון כסף. יש לי דחף ליצור, אבל אני מבינה שהיום, עם הרשתות החברתיות, אפשר עדיין ליצור ולעשות דברים מופלאים בלי לשים מיליונים על עסק".
