שבוע אחרי שחשף בסרט תיעודי בהנחייתו של ארז טל את סיפור חייו בשנתיים האחרונות והנפילה שגרמה לו לאבד תחושה בחלק גופו התחתון, יגאל שילון סיפר בתכניתם של גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM על התגובות של האנשים אחרי שידור הסרט, הצעדים להמשך ומה הוא פחות אהב בסרט שהסעיר את המדינה.
איך אתה מרגיש?
"אני חושב שהפסטיבל היה ענק. אם אתה שואל אותי, מוגזם. אני כולה באתי לעשות סרט וזה יצר צונאמי של תגובות מטורפות. עד היום זה לא מפסיק, משפטים שאני מתבייש לצטט אותם. מעניין מתי יתחילו ההשמצות של 'יאללה שישתוק כבר', 'כמה הוא מבלבל את המוח על מה שקרה לו?'
כמה זה מרגש?
"המשפטים שארז (טל), אהובי וההצלחה של הסרט מבחינתי, שאל אותי, 'תגיד לי, אתה לא בוכה אף פעם?' אז אמרתי, 'לא. זה לא ייצא לך'. הסרט לדעתי הוא, ''ארז ויגאל מדברים על הכול', כי אנחנו דיברנו על הכול. בפה שלנו, כולם היו. ואני הרגשתי במקום שאין לי מה להפסיד. הוא גם כן כבר היה בכל הנקודות בעולם. השאריות של הסרט, לטעמי, יותר טובות ממה שנכנס פנימה".
אף פעם לא עלו דמעות במהלך המאבק שלך?
"לא, דמעות לא היו לי".
איך אתה מסביר את זה?
"אני רואה איזה סרט מלודרמה קומית בערוץ הסרטים, יש לי לחלוחית בעין. לא יודע".
איך הסתכלת על עצמך כשראית את הסרט בטלוויזיה?
"האמת, שמתי מצלמה מול הפנים, והייתי די... לא הבאתי סינק אחד טוב שם. ראיתי את הסרט כל כך הרבה פעמים לפני זה, עבדנו עליו 10 חודשים, את 'חלף עם הרוח' עשו יותר מהר. אני יודע אותו בעל פה, כך שראיתי אותו, וכל מה שהיה חשוב, שלא יהיה איזה שוט שברח, או פתאום שתהיה איזו אזעקה באשקלון או חס וחלילה משהו אחר, רק רציתי שהכול יעבור בשלום. כי האמת, ידעתי שהסרט חזק, והתרגשתי".
יהיה חלק ב'?
"כן. זה יהיה סרט לא פחות טוב מהראשון. אני כמעט מבטיח שיהיה, למרות שאני לא זכיין. לא תבכי בו כל כך, אבל תצחקי בו הרבה יותר. יש לי כל כך הרבה סקופים מהעבר ומכל העשייה. אני אומר לדן, אחי, כל הזמן, 'זה עוול שאתה לא תספר לעולם את כל מה שיש לך בבטן'. יש לו סיפורים מדהימים, עסיסיים על כל העולם ואשתו. לי יש פחות, אבל יש לי גם. ובא לי להשאיר את זה, אולי מישהו ירצה פעם לשמוע. יש לי מספיק כושר שיפוט לדעת שאלה דברים שיעשו הרבה רעש והרבה עניין גם בפריים טיים".
מה בא עכשיו?
"קודם כל, אני נותן לאייל, הבן שלי, שערך איתי את הסרט, לנוח. וברגע שיגיד לי, 'רוצה אני', אפילו אם זה יהיה הערב - להתחיל כבר את הסרט השני, ההמשך, מה שנקרא. ב', יש לי כמה פרויקטים, יש לי הרבה חלומות ואנרגיות מחשבתיות לעשות הרבה מאוד, שרק ייתנו, שרק יזמינו".
הסרט האישי הזה נותן כוח מבחינה רפואית, מבחינה נפשית?
"כן. היום מישהי כתבה לי, 'את הסרט הזה צריך כל בוקר להראות לכל בן אדם שלוש דקות, ואז שייצא לעמל יומו. שלוש דקות, ייתנו לו אנרגיה לכל היום', אז זאת מחמאה מאוד גדולה. מה שנקרא, כמו ב'גשש', לא התכוונתי שזה יהיה ככה, אבל יצא כנראה משהו מעבר למה שחשבתי. אני מקבל טלפונים מאנשים שרצו להתאבד, 'הצלת לי את החיים', דברים שלא הייתי מאמין, אני הציניקן, מה אני קשור בחיי אדם? התגובות הן מפתיעות, אפשר רק מהן לעשות סרט".
מה לגבי הפרומו?
הייתה לסרט בעיה מובנית מאוד קשה, הפרומו אמר, 'מה קרה ליגאל שילון?' אחרי דקה ראית שהוא חי, מדבר, אז בעצם לא קרה לו כלום כאילו. הפרומו האמיתי היה צריך להיות – התהליך, התיעוד, המסמך שזה משאיר. אבל מסתבר שפרומו צריך להביא את הקהל, ואם זה תופס אותו, אז הוא כבר נשאר. הם יודעים את העבודה ב'קשת', אין מה לעשות".
סייע בהכנת הכתבה: אמיתי דואק, fm103
