זה היה אחד השבועות הכי עמוסים של מיכל אמדורסקי בשנתיים האחרונות: היא השיקה את המופע החדש שלה, “סטנדפופ”, שיחקה בהצגת הילדים “הקוסם מארץ עוץ”, הופיעה עם להקת KarniBand, להקת המחווה לשירי הסבנטיז והאייטיז, וגם עשתה חזרות ליום העצמאות על המופע החדש שלה, “יאללה דיסקו”. “רק עכשיו השגרה התחילה לחזור עבורי”, היא מספרת. “לפני כן זה היה בטפטופים. השבוע האחרון היה מפוצץ, עמוס ומעייף, ואני מודה על זה כי צריך להתחיל להניע את גלגלי העבודה מ־0 ל־900 קמ”ש. אני עדיין מרגישה שאני צריכה לחזור למאה אחוז העבודה שלי, ואני בדרך לשם”.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“נורא. זה פשוט הרג אותי. גיליתי שהבמה היא משהו שאני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה, אני צריכה את תשומת הלב הזו, וחייבת שאנשים ימחאו לי כפיים. זה מה שאני וחלק ממני. זה הרג אותי לא להיות על הבמה”.
כיצד התמודדת עם זה?
“לא התמודדתי עם זה, אין מה לעשות. הייתי בבית, ניקיתי ובישלתי לילדים. אין איך להתמודד עם זה. זה כמו שיתוק. נורא”.
למרות הקשיים, נראה שהקורונה פתחה אצל אמדורסקי מעיין יצירה שהוליד את המופע “סטנדפופ”: מופע סטנד־אפ מוזיקלי על חייה, כולל הנישואים לאסף אמדורסקי והגירושים ממנו, הנישואים לכדורגלן העבר ולמאמן הכדורגל ג’פרי ישי, הילדים (שתי בנותיה מאמדורסקי, בתה מישי ושלושת ילדיו של ישי מנישואיו הקודמים) והחברים שהכירה לאורך הדרך, כולל חבר הנפש אמיר פרישר גוטמן ז”ל. המופע משלב גם שירים שמלווים אותה לאורך קריירת הסולו, בהם “רוק סתם” ו”חייל שלי”, וגרסאות כיסוי לשירים שהיא אוהבת לבצע. “בקורונה מצאתי את עצמי ללא עבודה, ואנשים אמרו לי: ‘את רוצה לעבוד? תמציאי את עצמך מחדש’”, היא מספרת. “חשבתי לעצמי: מה אני אלמד? עריכת דין? עד שאסיים את התואר אני כבר אצא לפנסיה. אז התחלתי לקיים בקורונה מופעי סלון בבתים של אנשים, אבל קלטתי שאני לא יכולה לשיר בסלון של אנשים במשך שעה וחצי כי זה מגוחך ואני לא מוזיקת רקע. אז התחלתי לספר על החיים האומללים שלי בקטע מצחיק והפכתי את הלימון ללימונדה. ראיתי שזה עבד, אז החלטתי לפתח את זה: פניתי לחברתי הטובה הסטנדאפיסטית עדי ששון, והתחלנו לכתוב את כל הקטעים על החיים העלובים שלי בצורה מצחיקה”.
את מגדירה את חייך כ”אומללים” ו”עלובים”, מדוע?
“כי זה ככה. לא צוחקים על מה שטוב. הנישואים שלי עם אסף, הגירושים הקשים, הדייטים הכושלים שלי עם צעירים, המוות של אמיר (פרישר גוטמן), ההתנהלות שלי עם חבריי הגייז. אלו דברים שהם לא Happy, אבל אתה הופך אותם למצחיקים”.
עד כמה את מרגישה בנוח לחשוף על הבמה את חייך הפרטיים?
“אני בן אדם חשוף, ואף פעם אני לא מסתירה שום דבר. אני הכי תכל’ס שיש. אני לא מייפה את החיים שלי. מה שאתה רואה זה מה שזה. אין לי מה להסתיר, אז אני מרגישה בנוח לספר על עצמי. מישהי שאלה אותי בהופעה אם אני מאושרת, אז אמרתי לה: ‘כן, אל תרחמי עליי, הכל בסדר’. אני לא מספרת על הדברים הכיפיים. זה נחמד להיות אני. זה לא עד כדי כך נורא, אבל בשביל הקומדיה אתה חייב ללכת על המקומות הכי קשים, וזה גם הכי מצחיק. הקטע עם ג’פרי בכלל קורע מצחוק. אתה לא מבין את החיים שלך עד שאתה לא מאגד את הסיפורים האלה תחת מופע אחד”.
איך ג’פרי מקבל את זה?
“בדיוק הקלידן שלי, איתמר, שאל אותי אם ג’פרי לא מתבייש שאני מדברת עליו בפתיחות במופע. אמרתי לו: ‘איזה מתבייש? הבן אדם ערך איתי חזרות על הטקסט הזה’. בן אדם כזה אפתי לא ראיתי מימיי. הבן אדם הזיה. אם החברים שלו יראו את המופע, הם ישתינו מצחוק, זה פיפי. צריך לראות את המופע הזה כדי להבין עם מה אני מתמודדת בבית. אני בעצם מספרת על איך הפאקים של אחרים משפיעים על החיים שלי”.
ומאיפה היכולת לספר בדיחות?
“תמיד היה לי הומור שחור. אמיר תמיד היה אומר שיש לי ‘בדיחות של השואה’. תמיד צחקנו על זה. יש לנו את הזכות כי שנינו ממשפחות ניצולות שואה. היה בינינו הומור שחור מאוד”.
מתקופת הקורונה נולד גם מופע נוסף, “יאללה דיסקו”, שיצרה עם התסריטאית והמחזאית נועה ברנר. “כל השנים נועה, אמיר ואני עבדנו ביחד”, היא מספרת. “היינו משולש בלתי נפרד. בקורונה נועה הציעה שנכתוב מופע לילדים שאין כמותו, וגם לילך מ־NMC דרבנה אותי לזה. במשך 18 שנה אני משחקת בהצגות לילדים כי זה היה לי באזור הנוחות: אתה עובד לפי תאריכי הצגות שקובעים לך, לוקח חשבונית והולך הביתה. אף פעם לא בער בי להוציא משהו משלי כי לא הייתי צריכה, אלא נשאבתי לרגילות הזו בחיים שלי. יש לי ילדים ומשפחה, ואין לי את הזמן ליצור דברים חדשים. בקורונה היה לי מלא זמן אז כתבתי עם נועה את ‘יאללה דיסקו’, שמתאים לכל המשפחה ומראה את כל מה שהילדים של היום לא יודעים על דברים שהיו פעם - ממשחקי ילדים, שירים ושפת הבי”ת ועד הטלוויזיה והטלפון של פעם”.
את אדם נוסטלגי?
“מאוד. עד היום המוזיקה שאני שומעת היא מהאייטיז. דברים שגדלתי עליהם. אני לא מסתכלת על עצמי ועל הקריירה שלי במבט לאחור, אלא תמיד עם הפנים קדימה, אבל כשמדובר במוזיקה ובנוסטלגיה, אני מאוד מתחברת לזה”.
בין הכיסאות
אמדורסקי (47) - זמרת, רקדנית, מנחה ושחקנית – נולדה בתל אביב ופרצה לתודעה הציבורית בסוף הניינטיז עם צאת אלבום הבכורה שלה “נוצצים”, שהפיק בעלה דאז, אסף אמדורסקי. במקביל כיכבה במדורי הרכילות וספגה לא מעט בשל הלבוש החושפני שלה. “מה שאתה מגדיר כפרובוקטיבי לא רלוונטי כי זה עניין של עשורים”, היא אומרת כעת. “כשאתה רואה את הקליפים והלבוש של נועה קירל או אנה זק, שהן כוכבות פופ שאני מתה עליהן, אתה לא רואה פרובוקציה. זה עובר ליד. כשאני הופעתי בשנות ה־20 לחיי עם בגדי גוף ופאייטים, זה חרה לאנשים. זה הכל עניין של תקופה. מאוד הושפעתי ממה שקרה בחו”ל וכך עשיתי. אם אנה זק, נועה קירל או סטטיק ובן אל תבורי היו עושים מה שהם עושים היום לפני 20 שנה, גם אותם היו סוקלים בכיכר העיר, מה אתה חושב? בתקופה ההיא חיפשו בישראל את המאמי הלאומית, ובגלל שלא עניתי להגדרה הזו, אז היה נוח לתקשורת להדביק לי את תדמית ‘הילדה הרעה’ למרות שזו לא מי שאני. ממש לא”.
איך התמודדת עם זה אז?
“זו מלחמה אינסופית, ואנשים לא מבינים. אני זוכרת שבשנת 2009 מדונה הגיעה להופיע בישראל והתנשקה עם אחת הרקדניות שלה על הבמה, ואנשים הריעו לה. שי בכר, המנהל שלי, אמר לי: ‘תקשיבי, אם את היית מנשקת את הרקדנית שלך על הבמה, היו רוצחים אותך ויורים עלייך בתת־מקלע’. לקח לישראל זמן להיפתח ולהתקדם, כשזה נוגע לתרבות פופ ישראלית. הקדמתי את זמני בישראל כי הפופ היה מיינסטרים עבור הקהל הישראלי כל עוד הוא הגיע מחו”ל, אבל פה בישראל, כשאמן ישראלי יצר פופ, לא ידעו לאכול את זה”.
זה מציק לך?
“לא, הכל בסדר, אני מאמינה שמה שצריך לקרות – קורה. תעשיית המוזיקה השתנתה לגמרי מאז. כשאני התחלתי, הרוקנרול שלט פה, ובהמשך המוזיקה הים־תיכונית שמה את הרגל בדלת ופתחה אותה לרווחה, כך שאני עם הפופ שלי הייתי בין הכיסאות. אחר כך בטבעיות הפופ התחיל לקבל מעמד”.
מרגישה שאיחרת את המועד?
“ממש לא. היום אני יכולה לעשות את המוזיקה שאני אוהבת ויודעת לעשות, אבל אנשים מרימים גבה בגלל גילי. לא אכפת לי כי זה שאני לא בת 20 - לא אומר שאני לא יכולה לייצר מוזיקת פופ קצבית עם מילים שאני כותבת. זה לא משנה אם אני בת 19 או 60. קשה בישראל כי יש את הקליקה המובילה, ועד שייפול איזה שיר שיתפוס – צריך להמשיך ליצור. וליצור זה המון כסף, בייחוד אצלי שהכל חייב להיות מושקע מאוד”.
המשחק וההנחיה באים על חשבון הקריירה המוזיקלית שלך?
“לגמרי. אני עושה הרבה דברים ואני צריכה פרנסה, אז לא אגיד ‘לא’ לשום עבודה באחד הכובעים שלי. אני יכולה לעשות הכל, אז למה אני צריכה להיות מקוטלגת בתחום אחד? המון אנשים קמו איתי או תוך כדי הקריירה שלי ונפלו. המון כוכבים קמו ונעלמו. אני מתעסקת רק במקצוע שלי. כמה אנשים יכולים להגיד לך את זה במקצוע שלנו? מעט מאוד. אני לא ב־A־LIST, אבל אני כן מצליחה לייצר לעצמי פרנסה לאורך עשורים ולחיות ברמת חיים טובה ביומיום”.
חשבת פעם לוותר על המוזיקה?
“מה פתאום, זה חלק ממי שאני. אולי הורדתי גז מהמוזיקה כי חייתי באזור הנוחות שלי ולא נלחמתי על זה מספיק. היו תקופות שהרמתי ידיים וויתרתי על המוזיקה, כי למשל כשיצא האלבום שלי, ‘אשתו של’ (2009), והוא נורא הצליח עם ארבעה שירים בפלייליסט – עפתי לשמיים. אבל שיר אחרי זה אתה פתאום זוכה להתעלמות מוחלטת, וזה נורא קשה נפשית כי זה הבייבי שלך. זה לא שיש מאחוריי מפעל להיטים. אלו לחנים ושירים שלי. אני מעורבת בכל פרט. מעולם לא הייתי בובה על חוט, ועד היום אני לא כזו”.
ב־1998 הכירה את בעלה הראשון, המוזיקאי אסף אמדורסקי. “חזרתי לארץ אחרי שלמדתי מחול קלאסי בבית האופרה של בודפשט בהונגריה וגרתי ברחוב יונה הנביא בתל אביב”, היא מספרת. “ברחוב ליד היה פאב מעפן של רוקיסטים, ופשוט הייתי יושבת שם. יום אחד אסף התיישב לידי על הבר והתחלנו לדבר”.
ידעת מי הוא?
“לא היה לי מושג מי הוא. זה לא כמו היום. אז לא היה אינסטגרם, ולא היית חשוף לכל מה שקורה בארץ. זה היה עולם אחר, ואל תשכח שבאתי אחרי שהות ארוכה בחו”ל. ככה הכרנו”.
לזוג נולדו שתי בנות: מילה (20) שמשרתת כיום בצה”ל ונינה־דבש (14). בשנת 2008, לאחר תשע שנות נישואים, הם התגרשו. בראיון הזה, בניגוד לעבר, אמדורסקי מעדיפה שלא להרחיב על הגירושים. “זה פשוט לא שלי, כל מה שקשור אליו זה שלו ואני לא נכנסת לזה”, היא אומרת.
במופע “סטנדפופ” היא דווקא כן מתייחסת לכך. “אני מספרת במופע על איך הכינוי של בן הזוג בנייד משתנה במהלך הזמן”, היא מתארת. “זה מתחיל ב’אהבת חיי’, עובר ל’מאמי’, ואז את מסתכלת בטלפון של בעלך ואת רואה שאת מכונה ‘אשתי’. בתגובה את משנה ל’בעלי’. ואז הוא מודיע לך שהוא עוזב אותך, אז זה הופך להיות השם הפרטי, ובמקרה שלי זה היה 'אסף'. כשמתחיל הליך הגירושים, אתה כל כך שונא את הבן אדם הזה, אז אצלי שיניתי את האותיות בפון מ’אסף’ ל’אפס’, ואז ‘חלאת המין האנושי’ ו’פח של בן אדם’. אחרי חמש שנות משפט כואב ואכזרי, זה התייצב והתאזן, ואז זה הפך ל’אב בנותיי’ עד היום”.
איך מערכת היחסים ביניכם כיום?
“אנחנו היום ביחסים ממש טובים, אבל אל תשכח שאנחנו גרושים כבר 14 שנה. יש לנו ילדות משותפות. בשנתיים הראשונות של הגירושים היה לי מאוד קשה כי זו הייתה מלחמת עולם, אבל אז אתה מבין שאתה צריך לשחרר, ומאז אנחנו חוגגים ימי הולדת ביחד, ארוחות משפחתיות, ואנחנו בסדר גמור”.
למה השארת את שם המשפחה?
“אחרי 14 שנה אני לא אשנה את שם המשפחה שלי. זה קטנוני. הילדות שלי ‘אמדורסקי’, אז בשביל מה לשנות? להפך, אם הייתי משנה את השם, זה היה יוצר שיח מיותר ומתוקשר ומעורר סתם תשומת לב על כלום. אני כבר מעל 20 שנה אמדורסקי, נראה לך שאני אשנה עכשיו את השם?”.
לאחר הגירושים החלה לצאת לדייטים. “הייתה לי בעיה רצינית עם זה כי גברים בגילי פחדו להתחיל איתי”, היא מספרת. “גם גרושה עם ילדים, גם גרושה של אסף אמדורסקי. גם מישהי עם תדמית לא משהו, אז כנראה זה הרתיע גברים, ואף אחד לא התחיל איתי”.
מי בכל זאת התחילו איתך?
“הילדים האלה שאין להם מה להפסיד. ילידי אזור 1986. בהתחלה נרתעתי מזה כי מה ילד בן 24 יעשה איתי ועם הילדים? אבל אז אמרתי לעצמי שאם לא אתן לזה צ’אנס, אשאר לבד כל החיים. נתתי צ’אנס, אבל זה לא עבד. התייאשתי”.
אז נכנס לחייה ג’פרי ישי, כדורגלן עבר ששיחק במכבי תל אביב, בני יהודה ומכבי נתניה, ועבר לאחר פציעה לעמדת המאמן. הסטטוס שלו אז היה גרוש פלוס שלושה ילדים קטנים. “בדיוק כשהרמתי ידיים ג’פרי הגיע”, היא מספרת. “הוא ראה אותי במכון כושר, אבל לא הרמתי את העיניים מהרצפה כי אמרתי לעצמי שסיימתי עם גברים. ג’פרי לא ויתר ופנה לאקסית שלו, שהכירה את הרכילאית אדוה מלמד. אדוה התקשרה אליי. התחלתי להריץ סרטים בראש: ‘מה עשיתי שהיא מצלצלת? עם מי רבתי? על מי צעקתי שהיא מטומטמת ומי נתן לה רישיון? לאיזו זקנה לא עזרתי עם השקיות בסופר?’. אבל אז היא הרגיעה אותי שהיא מצלצלת כי יש לה להכיר לי מישהו. הדבר הראשון ששאלתי אותה היה: ‘באיזה תיכון הוא לומד? כי מעירוני א’ יצאתי עם כולם’. היא אמרה לי שהוא צעיר ממני בשלוש שנים, גרוש עם שלושה ילדים ורוצה להכיר אותי. חשבתי לעצמי שאם הוא גרוש עם ילדים ורוצה להכיר אותי, כנראה משהו דפוק אצלו בראש. אבל יצאתי לדייט הזה, והוא דיבר כל הערב, ואני בחרתי לשתוק כי עייפתי מלדבר על עצמי. כששאל לגביי אמרתי לו: ‘תחפש בגוגל’. הוא החזיר אותי הביתה ואמרתי לו שיעלה, גם כי הוא היה חתיך וגם כי אמרתי לעצמי: ‘גם ככה אחרי הערב לא תראי אותו יותר’. אפילו לא שמרתי את המספר שלו בטלפון שלי. כעבור יומיים, בשבת, הוא צלצל בשמונה בבוקר. שאלתי: ‘מי זה?’, הוא ענה: ‘ג’פרי’, שאלתי: ‘איזה ג’פרי?’, והוא אמר: ‘שכחת? הייתי אצלך שלשום’. שאלתי: ‘נו, שכחת אצלי משהו? אין לי זמן לדבר איתך. אני עם הילדות’. הוא אמר: ‘גם אני עם הילדים שלי, אז אנחנו קופצים אלייך’. לדייט שני הוא קפץ אליי עם הילדים הקטנים שלו, וזה היה הדייט הכי מוזר שהיה לי. החלפתי חיתולים וקקי. מאז הוא נתקע אצלי”.
הוא מכיר את השירים שלך?
“לא, לא נראה לי. אני לא חושבת שהוא מכיר את כולם. במופע המחווה לאייטיז שעשיתי ראיתי אותו נרדם בשורה השלישית, ובמופע מחווה לסבנטיז הוא ניקר בבר. זה הבן אדם. הוא 180 מעלות שונה מאסף. הלכנו לראות את ביונסה בלונדון, והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא לא התלהב מזה”.
השניים נישאו ב־2014, לאחר חמישה חודשי היכרות, ושנה לאחר מכן הביאו לעולם את ארְיָה. הם גם השתתפו יחד בריאליטי “זוג מנצח VIP”. “לא כל כך נהניתי מ’זוג מנצח’, אבל המזל היה שהייתי עם ג’פרי, זו הייתה חצי נחמה", היא אומרת. "אני לא בנויה לתוכניות כאלה. אני אמנית, תן לי לעשות את האמנות שלי”.
אז לא נראה אותך ב”אח הגדול VIP” או ב”הישרדות VIP”?
“הבנתי את הקטע של ריאליטי, והבנתי שזה מאוד מושך אנשים לצפות, וכל מה שיכולתי לעשות בריאליטי כבר עשיתי - בין שזה לשפוט (“לא נפסיק לרקוד”, “רוקדים עם כוכבים” – ד”פ) ובין שזה להשתתף בתוכניות בישול. אבל יש דברים שהם לא בשבילי. אני לא יכולה לראות את עצמי עושה את ‘האח הגדול’ או ‘הישרדות’. למה לעשות לעצמי עוול? למה? אני גם לא יכולה להיות רחוקה מהילדים שלי. רק לחשוב על זה עושה לי רע בלב. אחרי חודש בלי הילדים שלי אני אצטרך לאשפז את עצמי. אני לא שופטת אף אחד, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל עבורי זה בלתי אפשרי לבלות כל כך הרבה זמן רחוק מהם”.
הילדות שלך הולכות בעקבותייך?
“הגדולה שלי לא. האמצעית כן. היא במגמת משחק ושחקנית טובה מאוד. האם אני בעד ומעודדת? לא, אבל אני גם לא נגד. אני נותנת לה לזרום עם החלום שלה”.
התאכזבת שלא הוזמנת לשפוט ב”רוקדים עם כוכבים” העונה?
“בטח שהרגשתי פספוס והחמצה, אבל אני לא ‘טדי הפקות’ ולא יכולה להחליט בשבילם מה לעשות”.
אמדורסקי גם השתתפה בעונתה הראשונה של התוכנית “הזמר במסכה”, שאותה ייבא ארצה המפיק אסף גיל (“גיל הפקות”). “הייתי בטוחה שאף אחד לא יראה את זה כשצילמנו במהלך הסגר הראשון – וטעיתי”, היא אומרת. “היה לי קשה לא לספר לאנשים שאני עובדת איתם ביומיום את הסוד. אבל זה גרם לי לצאת מהבית בקורונה ונתן לי עניין. זה גם אתגר מגניב”.
הגרעין שאיננו
אמדורסקי מספרת שעד היום היא מתקשה להתגבר על מותו של חברה אמיר פרישר גוטמן, שטבע למוות ב־22 ביולי 2017 בעת שהציל את אחייניתו מטביעה. ההיכרות בין השניים החלה בשנות ה־90. “הכרנו במסדרונות של ‘הד ארצי’, כש’היי פייב’ התחילו לעבוד על אלבום ואני בדיוק התחלתי לעבוד על האלבום הראשון שלי”, היא מספרת. “מאז החיים שלנו נשזרו זה בזה, ולכל מקום שהלכנו - או שהוא ביים אותי, או שאני עשיתי לו כוריאוגרפיה, או שהקלטנו דברים ביחד. דאגנו לזה שנעבוד ביחד. היה לנו נוח. היינו ממש כמו בני זוג בלי האינטימיות”.
איך התמודדת עם מותו?
“בכל לילה, כשאני עוצמת את העיניים והולכת לישון, הדבר הראשון שאני רואה זה את אמיר על החול עם קצף על הפה. זה משהו שלא עובר. צריך ללמוד לחיות עם זה ולהתמודד עם זה הכי טוב שאתה יכול. להגיד לך שאני עושה את זה בצורה טובה? לא. יש בי כעס עצמי מטורף והאשמה עצמית – הכל יש לי. פשוט אני מנסה לא לחפור על זה יותר מדי כי לאנשים נמאס לשמוע את זה ממני, אבל זה שלי וזה יהיה שלי, אצלי ובתוכי, עד יום מותי. זה לא יעבור לי לעולם. אנשים עוברים טראומות בחיים שלא יעזבו אותם אף פעם”.
הלכת לטיפול אחרי זה?
“כן, אבל זה לא עזר לי”.
מה אמיר לימד אותך?
“הוא היה הרגיעון שלי. הלכנו בדרך במקביל כך שלא היה משהו שהוא לימד אותי או אני אותו, אלא כל אחד לקח מהשני את הטוב שלו. אני בן אדם עצבני, ואמיר כל הזמן שם אותי בפרופורציות, במיוחד בגירושים. לא יודעת איך הייתי עוברת את תקופת הגירושים בלעדיו, הוא עזר לי עם שתי הבנות, הוא מאוד אהב אותן. הדרך שלנו הייתה מקבילה. השלמנו אחד את השני. לאבד אותו היה עבורי כמו לאבד הורה. לקחתי את אמיר כמובן מאליו, וזה מה שדפק אותי, שפתאום אין לי אותו ואין מי שיתפוס את המקום שלו”.
את בקשר צמוד עם ינאי (פרישר גוטמן, שהיה בן זוגו) ובנם רוי?
“ברור, אנחנו משפחה. אחיו של אמיר, אייל, ואשתו הדס הם הזוג הכי קרוב אליי. עשינו סדר פסח יחד. ההורים שלי היו אצל ההורים של אמיר ולהפך. הבנות שלנו חברות מאוד טובות. זו משפחה. אי אפשר לנתק את זה. אבל הגרעין שחיבר את כל זה, אמיר, איננו”.
השיר “קומי ולכי”, שהוציאה אמדורסקי בתקופת הקורונה, נכתב בעקבות פרשת שירה איסקוב, שהותקפה על ידי בעלה שניסה לרצוח אותה בערב ראש השנה 2020. “מאז שהשיר יצא יש התקדמות במודעות לנושא, אך לצערי היא לא מספקת”, היא אומרת. “אני עדיין מקבלת הודעות באינסטגרם מנשים שחולקות איתי חוויות אלימות, והשיר נגע בהן. נחשפתי לכל מיני סיפורי זוועות, ואני מנסה לסייע להן ולקשר אותן לאנשים המתאימים. עצם זה שיש נשים שהשיר עודד אותן לקום ולעשות מעשה – עשיתי את שלי. כשהוצאתי את השיר הייתי בקשר עם מוסדות גדולים לסיוע לנשים, אבל כמו בפוליטיקה, יש מי שדואג שם למשכורת שלו, ולא באמת אכפת לו מאותן נשים. העמותות הקטנות הן המשפיעות ביותר, ושם צריך לעזור, גם בתקציב. נושא נוסף הוא החינוך הבית־ספרי. לא מספיק מדברים שם על אלימות כלפי נשים או על חרמות. ההורים שהילדים שלהם פוגעים בילדים אחרים לא מבינים את חומרת המעשה, אלא מנפנפים את זה”.
בתעשיית המוזיקה חווית אלימות או הטרדות מיניות?
“בתעשיית המוזיקה מעולם לא, אבל כשהייתי בת 15, בהונגריה, עברתי ניסיון לאונס. חזרתי הביתה מחזרות, ורגע לפני שנכנסתי לבניין מישהו שעקב אחריי תפס אותי מאחור. הצלחתי להדוף אותו מעליי כי הייתי ילדה עם תושייה והרבה כוח פיזי בגלל הריקוד. לא איבדתי עשתונות ולא קפאתי. אם זה היה בסיטואציה אחרת, זה היה יכול להיגמר אחרת, אבל ניצלתי מהדבר הזה. יש נשים שפשוט משתתקות. בי זה הכניס כוח התנגדות עצום. מאז כל פעם שמישהו ברחוב זורק לי הערה, אני עוצרת ונכנסת בו. אני מרגישה שיש רתיעה של גברים ממני כי אני משדרת משהו כוחני. זה האופי שלי”.
את פרץ היצירה הנוכחי מתכננת אמדורסקי להביא גם למסך הגדול. לאחרונה היא כתבה יחד עם עידו תדמור ומיכאל עינב סדרת דרמה קומית באנגלית, וכן סדרה ישראלית העוסקת בחבריה ובחייה הפרטיים.
את שלמה עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת?
“אף פעם לא אהיה שלמה, אני תמיד שואפת ליותר. תמיד מרגישה פספוס והחמצה”.
מהי ההחמצה הכי גדולה שלך?
“אני לא יכולה להצביע על משהו ספציפי. יש המון דברים בדרך שהייתי משנה או עושה אחרת, אבל זה לא משנה. פניי לעתיד. הייתי רוצה להרגיש את הגלגלים של ‘יאללה דיסקו’ ו’סטנדפופ’ משומנים מספיק. אני מאמינה בפרויקטים האלה”.
