שי, ביום ראשון, תחת גשם שוטף, אחרי ימים ארוכים ומורטי עצבים של חוסר ודאות - נפרדנו ממך בדרכך האחרונה. שי רגב, רק בת 25 במותה - משפט קצר ומצמרר, שלא מצליח לגרד חיים עשירים ושלמים של בחורה צעירה, מוכשרת, חכמה ויפה, ששימשה עורכת TMI (מדור הרכילות של “מעריב אונליין") ונרצחה באכזריות במסיבה ברעים, במפגש אכזרי בין האהבה, החיים, המוזיקה והחופש לבין ברבריות ורצחנות, שנאה רושפת וחסרת מעצורים. הלב שלנו נקרע בהלוויה ברמת ישי. עד הרגע האחרון קיווינו כולנו להפי אנד. הרי בשבת בבוקר, יום הטבח הנורא, עוד הספקת להתקשר לאמא שלך בזמן שנמלטת מהרוצחים השפלים ולומר לה שאת אוהבת אותה. אמך, אפי, שלא הפסיקה להתפלל, כתבה לך: “שי שלי, המתנה שלי. כל עצם בגוף כואבת לי. בבקשה, בואי הביתה".
חברתך לעבודה, רחלי קירמה, סיפרה: “אני דואגת לה בטירוף, חושבת מיליון מחשבות. רק לא מזמן היא עברה לגור עם ניר, בן הזוג שלה, הם זוג כל כך מאוהב והיא הייתה מאושרת ובעננים. שי היא כזו נערת מסיבות שאוהבת את החיים ואוהבת לבלות. רק ביום חמישי היא הייתה בהופעה של ברונו מארס. כולנו מאוד דואגים לה, אין לנו מושג מה קורה. מאז שהבנתי שהיא הייתה במסיבה התחלתי לחפש אותה. אני מחפשת אותה כל הזמן, במקומות הכי גרועים, בקבוצות טלגרם של חמאס, בסרטוני חטיפה, סרטוני בריחה ולא מוצאת שום דבר. היא לא נמצאת בשום מקום. אנחנו אפילו לא יודעים לְמה אנחנו מתפללים, רק מקווים שהיא בסדר ושאם נחטפה - אז שתחזור. מחכים שהסיוט ייגמר".
אבל הסיוט רק התחיל. בני משפחתך, החברים, כל מי שהכיר אותך וגם מי שנתקל במקרה בתמונתך, בחיוך הזה שלך - כולם נעו בין תקווה לזעם, לתסכול ולחוסר אונים. רק כשבוע אחרי הטבח שעשו אנשים שפלים ופחדנים, מאחורי מסיכות וכלי נשק - הבנו שכבר לא נראה אותך מחייכת, ואז נפער הבור, חור שחור בתוך הנשמה. בן זוגך, ניר פורטי, עדיין נעדר, וכולנו מנסים לחשוב ובאותה המידה להדחיק את מה שעבר על שניכם ברגעי האימה. על כך רמזה תמר, אחות של ניר, בפוסט שכתבה: “לא אשתף פה גם את התיאור הגרפי שיש לי בראש מתוך המידע המצמרר שהגיע אלינו מעדי ראייה. ההתנהלות החובבנית, המסורבלת, המיושנת הזאת עולה לנו בייסורים עד אין קץ, שבר מערכות מוחלט ואובדן אמון ברמות חסרות תקדים".
הזעם מתערבב עם התסכול וחוסר האונים, ומעל הכל מרחף כאב עמוק. את, שי, הפנים היפות של ישראל, זאת שעכשיו שבורה ומדממת ומנסה להבין מה קרה לנו. אולי בגלל זה, כל הנוכחים בהלוויה התעטפו בדגל ישראל. “חמנייה. חמנייה מביטה אל השמש מעלה וסופגת אור. כמו החמנייה ספגת אור כל ימייך, אבל היית חמנייה מיוחדת במינה, כי לא רק לספוג ידעת, ולא לקחת את האור לעצמך בלבד - נתת אותו לי, להורים ולכולם לתוך הלב כמו חץ של תקווה", ספדה לך שבורה וכואבת אחותך ניצן. “נשתדל שהאור שספגת לא יתפזר לכל עבר, כי לא לכולם מגיע, יש מפלצות בעולם והאור שלך יגיע רק לבני האדם ולמלאכים. אוהבת לנצח".
גם בן דודך, הכדורגלן דולב אזולאי, נשבר. “לחברה הכי טובה שלי, תודה לך על כל מה שהיית בשבילי, לעולם אני לא אהיה אותו דולב בלעדייך, והעולם לא יהיה אותו עולם בלי שי, היית כמו מלאך בשבילי, היית הילדה הכי שמחה ומאושרת. כמה אור הפצת בחייך ומפלצות כיבו לנו את האור שלך. תנוחי עכשיו, שי יפה שלי, אני אוהב אותך לנצח". אין בכלל מילים לתאר את עוצמת המילים של טובה פורטי, אמו של ניר, אהובך. אישה מרשימה עם יכולת ביטוי של פעם. שפה עשירה, כאובה, שדיברה עלייך, עליכם, על בן הזקונים שלה ניר וביקשה להיאחז בחיים. כמה אומץ להגיע להלווייתך בזמן שכל דקה יכולים להגיע המבשרים, שיזהו את גופת בנה, לדלת הבית בעומר. היא הצהירה כי שתי המשפחות, שלך ושל ניר, ישמרו על קשר לעולמים. איזה בית יכולתם להקים, ואילו ילדים מדהימים כבר לא יהיו לכם.
גם נינט טייב הייתה בבית העלמין ברמת ישי, ביישוב הקטן שהוכה ונקרע מהנשמות הטהורות והצעירות, שרק ביקשו לחיות. הרי באותה המסיבה, אלפים המתינו לזריחה - לפלא בריאה מובן מאליו, שהפך אחרי כמה דקות לחושך. גם ברמת ישי, כמו בישראל כולה, הפצעים עוד ידממו, הלב עוד יזעק, והנחמה ספק אם תבוא. “מלידה להלוויה. זאת מציאות חיינו. קראו לה שי. שי מרמת ישי. הכרנו בטיול לאפריקה. היא הייתה דקה לפני צבא, אני הייתי רגע אחרי תואר. פער של כמעט עשור לא הפריע לנו להתאהב", כתב לך בן זוגך לשעבר גיא הוכמן.
“'לאהבה אין גיל, דביל, אם זה זה - זה זה', הייתה אומרת לי. ואני צחקתי עליה. מה כבר ילדה בת 18 מבינה באהבה. אבל כמה שהיא הבינה. וכמה שזה היה זה. ואיזו חצי שנה אוהבת עברנו בין רמת גן לרמת ישי. ואז היא התגייסה. ואני התברגנתי. והחלטנו להפריד כוחות, באהבה גדולה, ובהבנה שהחיים קצת ניצחו אותנו. וניסינו לשמור על קשר בסיסי כזה של אקסים, אתם יודעים, פה אימוג׳י לב כשהתחתנתי עם אביה אהובתי, שם אימוג׳י תינוק כשרום נולד וכמובן - אימוג׳י של ביצה לפני חודשיים. קראו לה שי. שי מרמת ישי. למעשה, האקסית האחרונה שלי. בת 25, יפה מדי, חכמה מדי, ונקטפה מוקדם מדי. ערכה מדור ב'מעריב' ולפני שבוע עברה לגור עם בן זוגה. קראו לה שי. שי מרמת ישי. אבל אני קראתי לה קוקו. תמשיכי להאיר את העולם הזה מלמעלה, קוקו קטנה שלי".
לא להאמין שהפעם הראשונה שראיתי את שי הייתה בבית הקברות, כשהיא מובלת על אלונקת חברה קדישא ומאחוריה פוסעת המשפחה השבורה, הוריה אפי ורון ואחותה ניצן. עבדנו יחד על אייטמים שהעברתי לה. תמיד הייתה זריזה, אמפתית וגם בעלת ניצוץ עיתונאי מובהק. לפרסם ראשונים ולהיות בלעדיים. האמת? קצת הזכירה לי את עצמי בתחילת הדרך, אי־אז בשנות ה־90 של המאה הקודמת. בעידן התקשורת היום, רוב העיתונאים עובדים מהבית, והווי המערכת שייך לאלה שיושבים שם, עורכים, מגיהים וגרפיקאים. כך שלא יצא לנו להיפגש, וזה בהחלט הפסד שלי שלא זכיתי להכיר את הנפש הנהדרת הזו, שאין דקה בשבועיים האחרונים שאני לא חושבת עליה. ואולי בכל זאת, שי, יש נחמה, שאת ועוד למעלה מ־1,400 הנשמות שנלקחו מאיתנו, תאירו עלינו, תאירו חזק, ואולי תצליחו להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. לאנשים ראויים לכם.
