- הלביאה הלאומית: עינב צנגאוקר
בכל פעם שניבטת דמותה המיוסרת של עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, הלב נכלם ומתכווץ. עינב, אם פצועה ומדממת, לא מפסיקה לזעוק את כאבה העמוק והקשה של אם שלא יודעת את נפשה מרוב דאגה לבנה, מול לבבות אטומים.
שרי הממשלה, שהתביישו או לפחות שתקו לשנייה וחצי אחרי הבוקר הנוראי של 7 באוקטובר, עסוקים במסעות מיותרים ברחבי העולם ונמנעים מלהסתכל בעיניה של האם, שבסך הכל רוצה שהמדינה תעמוד בחוזה הבסיסי איתה: הגנה, שמירה, פדיון שבויים.
וככל שהלב נאטם יותר - הזעקה של האם קורעת לב יותר. מול מיקרופונים, בהצהרות לעיתונאים, בתוך כלוב, על הכביש ובאולפנים. הפנים שלה הופכות כחושות יותר ויותר מדי יום, העיניים מתכהות עוד יותר והן ממשיכות לחפש זוג עיניים - אולי של ראש הממשלה, אולי של רעייתו, אולי של אחד מהשרים שנשאר בטעות בישראל - שיבטיח לה שיעשה באמת הכל כדי להחזיר את מתן ואת יתר החטופים שהופקרו בעזה.
היא מותקפת, מאוימת ומושמצת. היא ובני משפחות חטופים רבים נתפסים כ"בוגדים", לא פחות, בזמן שהמדינה בוגדת בהם כבר כמעט שנה. וכך הפכה עינב צנגאוקר לסמל של מה שהפכנו להיות.
לסיכום: ליאורה מצפה לראות אותה לצידו של הגרי, מחבקת את בנה מתן שחזר מהשבי.
- האמא הלאומית: גלית ולדמן
על אמהות לביאות כבר דיברנו, וגלית ולדמן (אין קשר לאיל) היא בפירוש אחת כזו. בנה, רס"ן אריאל בן משה ז"ל, שהיה מפקד סיירת צנחנים ומפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, נפל ב־7 באוקטובר בקרב בקיבוץ רעים, מטרים מהמקום שבו נלחם גם אחיו הצעיר באותה שבת.
ולדמן נחשפה בתוכנית "עובדה" בראיון שלא הותיר עין אחת יבשה. היא סיפרה לאילנה דיין על קרב הגבורה שבו נפל בנה, אחרי שעות ארוכות של לחימה, בשעה 19:30, כשנכנס לבית שלא טוהר: "הם רצו לפוצץ את הבית מבחוץ, ואז נודע לאריאל שיש ילד בתוך הבית", סיפרה האם על אומץ לבו של בנה.
על הקשר המיוחד עם בנה היא סיפרה: "אריאל נולד עם כתר, אמרתי לפני ואני אומרת אחרי", אמרה לדיין, "נהגתי בו כ׳מעשה רבקה׳ - שמתי עליו את כל יהבי. הוא היה זרקור של הבית והבנתי את זה ביום שהוא נולד. הייתה לו הילה. אני האמנתי שהוא יגיע גם לרמטכ"לות. אני אם לגיבור ישראל". עכשיו היא מנציחה את זכרו בסדרת הרצאות ברחבי הארץ ובמעשי התנדבות בעמותות שהוקמו להנצחתו.
לסיכום: ליאורה משוכנעת שאין מתאימה ממנה לקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל, בזכות החינוך שהעניקה לילדיה הגיבורים.
- הסבתות הלאומיות: יוכבד ליפשיץ ויפה אדר
המשפט השחוק "גיל זה רק מספר" מקבל משמעות מעצימה במקרה של השתיים שנחטפו מביתן ב־7 באוקטובר.
יוכבד ליפשיץ, בת 85, נחטפה מקיבוץ ניר עוז ביחד עם בעלה עודד והייתה בין המשוחררות הראשונות, לאחר 17 יום. חמאס פרסם סרטון תעמולה שבו חמושים רעולי פנים מלווים בשחרור את ליפשיץ. ברגע שהפך לוויראלי הסתובבה ליפשיץ ולחצה את היד של אחד מרעולי הפנים שליוו אותה.
מאוחר יותר סיפרה ליפשיץ כי שהתה במשך 17 ימים במנהרה, כשהחמצן הלך ואזל ומזון כמעט ולא היה. היא גם סיפרה על מפגש עם יחיא סנוואר. לאחר חזרתה התייצבה לצד משפחות החטופים בקריאה להחזיר את כולם הביתה.
בתמונה שהפכה להיות אחת המזוהות ביותר עם אירועי 7 באוקטובר, נראית יפה אדר על הקלנועית שלה, מוקפת מחבלים, בדרך לעזה. אדר, בת 85, נחטפה מקיבוץ ניר עוז, שהייתה מבין מקימיו. אחרי 49 יום בתנאי שבי קשים, חזרה אדר לביתה. התמונות שבהן היא נראית צועדת זקופה לעבר רכב הצלב האדום, עוררו גל של תגובות אוהדות ברשתות החברתיות. האישה המבוגרת שנחטפה על הקלנועית זקופת קומה, שבה הביתה באותה זקיפות.
לסיכום: ליאורה מצדיעה לשתיים ומבקשת שכל עם ישראל ייקח מהן דוגמה והשראה, ייצא לרחובות ויתגייס להשבת כל החטופים.
