בראיון מרגש ומעורר השראה, כוכבת "מאסטר שף" סמדי בומבה משתפת אותנו בחוויותיה האישיות ובתובנות על החיים, החרדה, וההתמודדות עם אתגרים. בין השאלות, היא מתארת את התשוקה שלה לבישול, את ההתמודדות עם החרדות האישיות שלה, את ההשפעות של חיי התהילה ואת הרצון שלה להמשיך להגשים את חלומותיה, תוך שמירה על איזון בין הקריירה לבין החיים האישיים.
ספרי לי איפה אנחנו פוגשים אותך היום:
"אז אנחנו ב'אביבי מטבחים'. באתי לראות את הקולקציה החדשה. התעלפתי. אמאל'ה ואבאל'ה. מדהים, פשוט מדהים. אני רגילה למטבחים הקטנים. לא לזוז לא ימינה לא שמאלה, ופתאום פה אוקיינוס של חידושים, וזה עושה הרגשה מה זה כיפית. ובא לך לישון במטבח, בכיור. לשים את הכרית ולישון. ופה על הכיריים, כאן על האינדוקציה, פשוט בחורף להירדם עם איזה פוך".
טוב, אנחנו לפני חנוכה. את סופרת כמה סופגניות את אוכלת? או שאת לא?
"אני לא סופרת לא קלוריות ולא כלום. אני חיה את הרגע. ואני חושבת שזה עניין של איזון בחיים. שיש את חנוכה, צריך לאכול את הסופגניות ואת כל מה שאוהבים. דרך אגב, אני לא כל כך אוהבת סופגניות. אני יותר בקטע של הספינג''".
אז זה מביא אותי לשאלה הבאה אל המילוי האהוב עלייך כסופגניה:
"שמחה (גואטה) הפתיעה אותי היום. שמחה הפתיעה אותי ברמה שיש לי חשק לאכול עוד. ואז אני אמרתי לה: 'שמחה, את יודעת, בדרך כלל אני מזמינה את כל הילדים, עושים על האש סלטים, פיתות בלאגנים. אין, זה מה שיהיה על השולחן שלי'. כמובן, גם סופגניות בהשראתה של שמחה וכמובן המתוק. בעיתות שמחה אני מוותרת. אז אני לוקחת משמחה את הרעיונות האלה. לגבי המתוק, אני שוב חוזרת לספינג' שלי, כי הילדים מאוד אוהבים. זו חוויה מדהימה".
את משתפת בפתיחות על ההתמודדות שלך עם חרדות. אז איך את מצליחה להתמודד עם המצב שאנחנו נמצאים בו היום?
"אני אימא של אביב שהוא מהניצולים. הוא הלולן של קיבוץ כפר עזה. אז הוא מהניצולים, שהוא ברח מהחדר שלו חמש דקות לפני שבאו וחיסלו שם את השכונה. אז כל בוקר שאני מתעוררת אני מודה לאלוהים. יחד עם זאת, אני חרדה כשאני רואה את הבית שלו. איך שהרסו לו את הבית ואני תמיד אומרת: 'יואו אם הוא היה שם', ואני חרדה לחטופים. לבי כואב עם כל המצב הזה של כל ההורים השכולים. מין תקופה כזאת שהיא מעצבנת ולא נעימה".
אז מה את יכולה להגיד? למי שמתמודד עם חרדות כמוך? איזה מסר את רוצה להעביר?
"אני חולה במחלת הפיברומילאגיה, והחרדה היא ממש פה. אני אומרת לקום בבוקר ולעשות דברים שהם טובים. זאת אומרת, משהו שיעשה לך טוב. למלא את עצמך, וגם להקשיב לגוף. אם אני עייפה - יכולים לחכות הכלים בכיור. ואם בא לי כרגע לצאת וליהנות - אני עושה את זה עכשיו. ואם בא לי לישון, אני ישנה. פשוט להקשיב לעצמנו ולעשות דברים טובים. אני מהשביעי לאוקטובר הקמתי קבוצת נשים, 150 נשים שאני עושה להם טיולים. אני לא מרוויחה מזה שקל. אבל אני מתעסקת בזה חודש, ואני מוציאה לטיול. אני מפעילה את כל הקשרים שלי, ואחר כך שבוע לאחר מכן אני מרגישה עם זה טוב. אז אני אומרת - תעשו מה שאתם אוהבים".
אז איך הקהל ואהבה שאת מקבלת משפיעים על ההתמודדות הזאת של החרדה?
"זה משתלב ביחד. השילוב בין זה שאתה מפורסם ואתה מקבל אהבה. איזה יראת כבוד ברחוב, כאילו 'וואו סמדי בומבה'. זה כן עושה הרגשה טובה. זה מעמיד אותך במקום שבאמת השארת חותם במדינה הזו, חותם של בן אדם טוב. בן אדם שמח, שלא מפגין שום פרובוקציות. לכל אחד יש את החבילה שלו. אבל הרעיון זה להשאיר חותם של דברים טובים. אני גם לא קוראת טוקבקים. פעם אחת אחרי התוכנית האחרונה שהייתי ב-VIP, מישהי תייגה אותי. נכנסתי, קראתי הודעה שתיים, שלוש, ארבע, חמש. אמאל'ה, אנשים עפו על עצמם. כאילו רמסו אותי. יומיים הייתי במיטה. כאילו זה השפיע עליי מאוד. ואז אמרתי: 'רגע רגע, מה זה הדבר הזה?' כי לאחר מכן העליתי פוסט על הפרידה שלי, והוצפתי באלפי הודעות טובות. אז הכל עניין של פרופורציות. אז אני לא קוראת טוקבקים".
משהו שלא ידענו עלייך?
"אני מאוד רגשנית, כמו שאני צוחקת - אז אני בוכה מהר. הווריד המרוקאי מתנפח לי מהר מאוד. אני מאוד מוכשרת, אני מאוד מצחיקה. אני ממש רוצה את הבמה. אחרי מה שקרה ב-11 השנים האחרונות האלה, שכל הזמן שייכו אותי לבישול, היום אני במצב כזה שבגיל הזה נורא בא לי להגשים את החלום הזה, שהוא על הקשקש: להיות על הבמה. לעשות את הדברים במדיה, לאו דווקא להיות בתוך המטבח. אפשר לשלב ביניהם".
