14,298
בעידן הרשתות החברתיות, כל סרטון התנצלות הופך למעבדה של ניתוח שפת גוף ואותנטיות. כשמדובר בפרשת החשדות החמורים נגד אייל גולן, הצורך שלנו לפענח את האמת הופך לכמעט הישרדותי.
אנחנו, כחברה שמתמודדת עם גל עדויות על פגיעות מיניות, מוצאים את עצמנו בצומת דרכים מורכב: מצד אחד עומדת החובה המוסרית להקשיב, להאמין ולתמוך בנשים שמתלוננות על פגיעה, ומהצד השני ניצבת ההתקשרות העמוקה שלנו לאמן שליווה את חיינו בשירים שהפכו לפסקול של זיכרונות אישיים.
בין שני הקטבים האלה מרחף הצורך העז שלנו לדעת - האם מילות ההתנצלות שלו אותנטיות? האם שפת הגוף שלו מסגירה אמת או שקר?
ניתוח מעמיק של סרטון ההתנצלות של גולן חושף שכבות מורכבות של אמת, קושי והתמודדות. בפתח דבריו, כשהוא מתייחס לשתיקה הממושכת של שלושת השבועות האחרונים - תקופה שבה הרשתות החברתיות וערוצי התקשורת געשו מהחשיפות והעדויות - ניתן לזהות דפוס מעניין של שפת גוף.
כשגולן מסביר על בחירתו "להיות בשקט ולקחת זמן לעצמו", הוא מיישיר מבט למצלמה ומניח יד על החזה - מחווה אוניברסלית המסמנת כנות ופתיחות. אולם מיד לאחר מכן מופיעים שני סממנים פיזיולוגיים משמעותיים: נשימה עמוקה ובליעת רוק. אלו הם סימנים בלתי רצוניים המעידים על מתח ואי-נוחות, וחושפים את המאבק הפנימי שהתחולל מאחורי מסך השתיקה.
הפער בין המחווה המודעת של הנחת היד על החזה לבין התגובות הפיזיולוגיות הבלתי נשלטות מרמז על מורכבות נוספת: ייתכן שההחלטה לשמור על שתיקה לא הייתה בחירה טבעית עבורו, אלא תוצר של ייעוץ מקצועי. הקושי הניכר בשפת גופו מרמז על אדם שנאבק עם הצורך להגיב, כשהוא מרסן את דחפיו הטבעיים לטובת אסטרטגיה מחושבת יותר.
בחינה מדוקדקת של רגעי המפתח בסרטון חושפת מארג מורכב של רגשות, התנגדויות פנימיות והתמודדות עם אחריות. כשגולן מצהיר על כוונתו "להתייחס לכל מה שקורה", קולו נפתח ב"אממממ" ארוך - הססנות המעידה על מאבק פנימי בין ההכרח השכלתני להגיב לבין ההתנגדות הרגשית. תנועת ה"לא" הקלה של ראשו מחזקת את התחושה שההצהרה הזו נכפתה עליו יותר משהייתה בחירה אותנטית.
הרגע המשמעותי ביותר מגיע כשגולן מכריז בנחרצות שמעולם לא פגע באישה. ברגע זה, שפת גופו מתיישרת באופן מושלם עם דבריו - מבט ישיר, היעדר מצמוץ או הסטת מבט, והדגשה קולית חוזרת של המילים "מעולם לא", אולם המורכבות מתגלה כשהוא מגיע לסוגיית האחריות. כשהוא מביע צער על פגיעה בנשים בסביבתו, מופיע שוב הדיליי המשמעותי, והשימוש במילה "אולי" בהקשר לאחריותו כבוגר מרמז על אמביוולנטיות.
הצטמצמות העיניים והרמת הגבות בעת האמירה "שלא שמתי לב" חושפות פער בין המילים הנאמרות לבין המציאות הפנימית - רמז לכך שהמודעות הייתה גבוהה יותר ממה שמשתקף בהתנצלות.
מעניין במיוחד הוא הרגע שבו גולן מצהיר על לקיחת אחריות, אך בשפת גופו אנו רואים תנועת "לא" קלה, בליעת רוק ולקיחת נשימה עמוקה – כל אילו מספרות סיפור של התנגדות פנימית לרעיון האחריות האישית.
בסיום הסרטון, בו הוא פונה לקהלו כ"קול" שלו, טומן בחובו בקשה מרומזת לתמיכה. ההיסוס הקל לפני אמירת משפט זה מרמז על הקושי של אמן מוערך לבקש עזרה מקהלו.
בחברה שמתמודדת עם שינויים מהותיים בתפיסת הגבולות והאחריות, סרטון ההתנצלות של גולן משקף דילמה רחבה יותר. מצד אחד ניצבת הכנות המוחלטת בהכחשת פגיעה ישירה, ומהצד השני - ההתחמקות המורכבת מלקיחת אחריות מלאה על המתרחש בסביבתו.
הניתוח המעמיק של שפת הגוף והמסרים הבלתי מילוליים חושף תמונה מורכבת של אדם המתמודד עם הפער בין תדמיתו הציבורית לבין המציאות שהתרחשה סביבו. מה שמעמיק עוד יותר את המורכבות הוא ניתוח עדותה של טאיסיה, אחת המתלוננות, מגלה סימני אמת ברורים - הכאב האותנטי ניכר היטב בשפת גופה ובעדותה.
ההתנצלות, על אף כנותה החלקית, מעלה שאלות מטרידות על אחריות עקיפה, על השתיקה מול עוולות, ועל החובה המוסרית של דמויות ציבוריות בעמדות כוח. כמו ברוב המקרים בחיים, האמת אינה שחורה או לבנה, אלא נמצאת באזורים האפורים, המורכבים.
אולי זה הזמן להבין שבעידן החדש, "לא ראיתי" כבר אינו תירוץ מספק. האחריות החברתית דורשת יותר מהימנעות מפגיעה ישירה - היא דורשת ערנות, מעורבות ונכונות לעמוד מול תופעות פסולות, גם כשהן מתרחשות בחצר האחורית שלנו.
הכותבת היא מומחית לשפת גוף ובוגרת לימודי פרופילאות פלילית
