10,939
אחרי הפסקה של חמש וחצי שנים, סופיה מצ'טנר חוזרת אל מסלול הדוגמנות בתצוגת הקיץ של טרמינל איקס. בשיחה כנה היא מספרת על השינוי העמוק שעברה - מנערה צעירה שפעלה על "טייס אוטומטי", לאישה בוגרת שלוקחת צעד אחורה ומבינה את התעשייה לעומק.
בין משבר הקורונה, המלחמה, והתמודדויות אישיות עם דימוי גוף ומערכות יחסים, סופיה מגלה כיצד מצאה את האיזון ואת המקום השלם יותר בחייה המקצועיים והאישיים.
סופיה, היי, מה העניינים? איפה אנחנו נמצאות?
"אנחנו בתצוגת הקיץ של טרמינל איקס. מתרגשות, מתרגשים. מהבוקר כאן, יום ארוך".
עברו חמש וחצי שנים מאז שעלית על המסלול נכון?
"וואי, אני באמת הרבה זמן לא עשיתי את זה. לקחתי צעד אחורה, הייתה קורונה, ובאמת תקופה ארוכה שלא הייתי בתצוגות. היום אנחנו כאן ואני בשיא ההתרגשות. זה גם נורא שונה מחו"ל כי אני הולכת בארץ, וכנראה שיישבו בקהל אנשים שאני מכירה ומאוד אוהבת".
אבל תספרי לי רגע, מה שונה? כי הרי היית בדיור, בשאנל, זה תמיד ילך איתך. איך התחושות פתאום לפני?
"מרגיש לי שאז כשהייתי בת 14, 15, 16, הייתי כאילו על טייס אוטומטי. עשיתי מה שצריך לעשות, מבלי יותר מדי לדעת, להבין, לעכל ולעבד את מה שאת חובה. לא ידעתי באיזו סיטואציה אני, פשוט פעלתי על אוטומט. וכאן אחרי עשור שאני עובדת, ואני באמת מבינה יותר לעומק, ואני גם מתעניינת, התחלתי לאהוב את זה, כאילו היום זה באמת משהו שהוא חלק ממני, אז זה הרבה יותר מרגש וכיף, ואני דווקא נהנית לחוות את זה עכשיו ויותר משנהניתי אז".
מה קרה שם בהפסקה הזאת?
"זה עולם שהוא מורכב, הרבה עליות, הרבה ירידות, זה כמו לונה פארק. אז הייתי בסערת רגשות. עבדתי כל כך הרבה זמן, ופתאום הייתה הפסקה, הייתה קורונה, כאילו נפלה לי ההבנה של רגע להבין ולעכל מה עברתי ומה חוויתי, מה אני רוצה, איך אני רוצה ובאיזה דרכים. אז לקחתי את זה יותר באיזי, ואני עדיין גם צעירה נורא, אז הכל בלי לחץ. היום אני מרגישה שאני במקום הרבה יותר שלם, הרבה יותר מכוונת מטרה".
אמרת שהיית על טייס אוטומטי, ואז פתאום הייתה קורונה, והיה לך באמת את הזמן לנשום ולהסתכל על כל החוויה הזאת מזום אאוט, ובאמת להבין מה קרה כאן.
"הגעתי מקצה אחד לקצה השני והפער הוא נורא רחב. אז ככה לקח לי שנייה לעכל את החוויה. זה היה מורכב וזה היה מאתגר. היו רגעים קשים, והיו רגעים ממש ממש שמחים. לחוות את כל קשת הרגשות הזאת היה אולי קצת מפחיד".
את רואה עכשיו את התעשייה. יש לה צדדים יפים מאוד, ויש בה צדדים גם יותר אפלים. את חושבת שמשהו השתנה? גם מבחינת מודל היופי שתכף ניגע בו?
"אני חושבת שראיתי הכל מהכל, את הדברים הטובים את הדברים הפחות טובים. היום אני גם מבינה מאיפה זה נובע ומה המטרות, אז אני גם יכולה להבין יותר לעומק. אז פשוט הכל היה לי זר. לא ידעתי מה זה זה, ולא ידעתי מה זה פה, ומה הם רוצים ממני, איך לעמוד ואיך לעשות, זה היה נורא לא מוכר. הניסיון נראה לי מלמד הכי טוב".
בהקשר של ההשפעות של הצדדים הפחות טובים, את עדיין מתמודדת עם שאלות של דימוי גוף כלפי עצמך?
"כל אחת מתמודדת עם זה, לא משנה אם היא דוגמנית או לא, כל אחת מסתכלת על עצמה במראה. אבל בגלל שזה תחום שמתעסק רק ביופי חיצוני, בנראות ובסנטימטרים, אז זה היה חתיכת דבר. לצד כל הנצנצים ואיך שזה נראה מבחוץ הכי מפואר יש לזה מחיר. אם כל בחורה חווה את הדימוי גוף נגיד על עשר, אז אני חוויתי אותו על מאה".
מה המחיר הכי קשה?
"שאני מוותרת על הרבה דברים שהייתי רוצה, סתם אפילו כמו טיול שנתי בבית ספר עם חברים. כל כך חיכיתי לזה, כל כך רציתי פשוט להיות עם חברים, וצחוקים וחוויות, והייתי צריכה לוותר על זה בשביל העבודה. אני לא מתחרטת על זה, זה חד משמעית ביגר אותי וזה הפך אותי למי שאני היום, אבל הפספוס הזה הוא באסה. אבל שוב, לכל דבר יש את הפלוסים את המינוסים שלו, ואני הכי בהכרה על זה, ואני באמת אסירת תודה. זה הכי לא מובן מאליו במצב שאנחנו נמצאים בו ובכלל בגלל התקופה הזאת, כל דבר צריך להעריך הרבה יותר. אני מרגישה שניתנה לי ההזדמנות לדגמן, וזה לא משהו שהוא בא בקלות, אז אם ניתנה לי המתנה הזאת, אני מנסה כמה שיותר להשתמש בה".
סופיה מוסיפה כי מהניסיון האישי שלה, דימוי הגוף היה מאוד תלוי במצב הנפשי
"האוכל הוא די מנחם וגם במלחמה זה פשוט היה מרגש. כשלמדתי לאזן את זה בעזרת טיפולים או שיחות או חברים, ולפרוק את זה שנייה, אז נראה לי שהגעתי למצב המאוזן, לא עצובה מדי, לא שמחה מדי, פשוט למדתי להכיר את עצמי. אני מרגישה שעכשיו אני במקום השלם שלי, שאני מקבלת את מה שיש. גם אם קצת עליתי, אז אני מקבלת גם את זה ואני לא נלחמת בעצמי".
עוד היא מספרת כי תמיד הייתה מקבלת הערות מהסוכנויות בחו"ל שהשפיעו על דימוי הגוף שלה
"היו אומרים לי עוד קילו אחד פחות, והיית עושה עבודה הרבה יותר טובה, או דברים כאלה. זה הגיע למצב שהייתי במיטה בבית שלי, ולא מצליחה להירדם כי אני בשאלות כמו אולי באמת אעלה עוד קילו? הייתי אומרת לעצמי שזה לא בעיה להוריד את זה, רק תשקיעי, ורק תנסי יותר, וניסיתי. הייתי קורעת את עצמי, עושה אימונים שאני לא אוהבת, אוכלת אוכל שאני לא אוהבת וזה היה קשה יותר ממה שהיה קודם. אז פשוט עשיתי סטופ כי יש דברים שלא מתאימים לי. אני מאמינה בלהיות קשובה לעצמי, וכשאני בטוב עם עצמי אז אני מקרינה את זה כלפי חוץ".
חווית פרידה. הייתה לך זוגיות מתוקשרת מאוד לפני שנים, איפה את היום מול זה, ובכלל מבחינה זוגית?
"מערכות יחסים זה משהו שהוא כיף. אני מבינה את ההתעניינות ואת הסקרנות של אנשים, באמת זה היה מתוקשר ואני מקבלת זה, זה חלק מהמקצוע של לאבד את הפרטיות. אני במקום טוב היום".
את בזוגיות?
"לא אבל אני רוצה ממש. אבל הפעם מהמקום השלם של לא להיכנס למשהו שהוא סתם ולבזבז את הזמן. באמת בא לי למצוא את המכסה לסיר".
אז רגע, אם יש לי שידוך פוטנציאלי עבורך, מי הוא יהיה? מה הקריטריונים שלך?
"אני לא חושבת שיש איזו רשימת מכולת אני באמת פתוחה להכיר כל בן אדם. זה תלוי באנרגיה, בכימיה, במשיכה, שיהיה בן אדם טוב, שיהיה עם ערכים טובים, עם עיניים טובות. החתיכות היא באופי, היא באה מבפנים, אז גם על זה אפשר להתפשר".
איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים?
"החיים כל כך דינמיים וכל כך משתנים, תחשבי לפני שנתיים הייתי בניו יורק, חשבתי שאני הולכת לגור שם. אתה מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. אז אני חיה את הרגע, קמה כל בוקר, אומר תודה שאני כאן, מה שיבוא יבוא, אם אני אצטרך להתחתן עוד שנה אני אתחתן, באמת מה שיהיה יהיה. אין לי תסריט בראש ואני לא פוסלת כלום ובכלל מי חשב שתהיה מלחמה, מי חשב שיהיה קורונה, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר".
היום אחרי ההפסקה שלקחת, את עדיין הולכת לאודישנים?
"היום אני גם סטודנטית למדעי ההתנהגות ומשאבי אנוש, אז אני משלבת כל מיני דברים בחיים ולא לוחצת על העבודה. דווקא כמשחררים פתאום הכל מגיע, אז אנחנו מאוד מכוונים עוד פעם לחזור לחו"ל ואני אשמח לעשות עבודות. זה משהו שכשלוקחים לך, אתה מתגעגע, אז אני ממש מצפה לקמפיינים ועוד פעם שלטי חוצות, וזה כיף לי בסוף".
שמענו על היחס כלפי ישראלים בעולם, נתקלת במשהו כזה? את חוששת שפתאום לא ייקחו אותך לקמפיינים?
"היו לנו כמה קמפיינים שירדו מהפרק בגלל המלחמה ובגלל כל המצב המורכב כאן או כאלה שלא רצו לקחת אחריות, והחליטו להניח לזה. אבל מה ששלי שלי, מה שלא צריך להיות שלי, לא יהיה שלי. טיילתי בכל העולם, ואם תשאלי אותי איפה אני רוצה לגור, זה רק כאן. יש משהו מיוחד בעם שלנו".
איך את פועלת למען החטופים?
"אני לא יוצאת להפגנות כי זה נורא קשה לי, אני לא מצליחה להכיל את הסיטואציה הזאת. אני לא מצליחה לדמיין סיטואציה שיש עכשיו אנשים שיושבים במנהרות. זה קשה, זה יסורי מצפון, ולמה אני פה, והם שם, אבל אני מאמינה בטוב, ומאמינה שהם ייצאו משם ויחזרו אלינו. באמת הכי הכי חשוב זה להחזיר אותם, בסוף זו האחריות הראשונה. פתאום לחשוב שיחטפו אותי מהבית שלי זו מחשבה שהיא לא נורמלית, אז אני מאוד מקווה שיעשו הכל כדי לסיים את הדבר הזה, ובאמת אני לא אצליח להתקדם אם הם לא יחזרו".
