עומר שם טוב התיישב אתמול באומץ מול עדשות המצלמה של "עובדה", וגולל את השנה ושלושת החודשים בהם ישב בשבי חמאס. הסרט שנערך על ידי יורם זק עורך העל, הביא לצופים את כל החוויה במלואה, הוויזואלית, הרגשית, דרך המילים, המוזיקה שנבחרה בקפידה והתיעודים המצמררים.
שם טוב הוא דוגמא לישראלי היפה ביותר של הדור הצעיר והמבטיח שלנו, שמצא תעצומות נפש מעוררות השראה במנהרות חמאס, שמר על חשיבה חיובית גם כשנשכח על ידי המדינה חודשים במנהרות לבדו, והוא הצליח למצוא את הדרך האולטימטיבית לשרוד כשהתקרב ללב שוביו, נאחז בתקווה והאמין שבורא עולם יוביל אותו חזרה הביתה אל משפחתו האהובה.
אין מרגש יותר מלצפות בשם טוב, ילד נדיר ומיוחד במינו ומספיק לראות את משפחתו האוהבת כדי להבין איך הוא גדל לאיש שהוא היום. אני בטוחה שאף עין שצפתה בשם טוב, לא נשארה יבשה, ואף לב לא נשאר אטום או אדיש לסיפורו, למעט ליבם האטום של 68 חברים ארורים בממשלה, שהפקירו את חטופינו לטובת פוליטיקה מכוערת ושמים את האג'נדות המשיחיות שלהם לפני חיי אדם יקרים.
הראיון עם עומר שם טוב, כמו כל ראיון עם כל חטוף ששוחרר, מדגיש עד כמה חייבים, יותר נכון מוכרחים, להחזיר את החטופים הביתה ועכשיו, כל יום וכל דקה שעוברת זה פשע שממשלת ישראל לא מחזירה את ילדיה הביתה, זה צו השעה. הם המטרה העליונה, לא מיטוט חמאס, לא איראן, לא פוליטיקה, רק השבת החטופים למשפחותיהם, רק אחרי שנחזיר את כולם הביתה, אז אפשר להמשיך לשקול את המשך הלחימה. ומי שחושב אחרת הוא ארור ודינו יבוא.
שני רגעי שיא נרשמו אמש בראיון המטלטל והמרגש של ילד הקסם הזה, שיכול ללמד את כולנו שיעור או שניים על חשיבה חיובית והתמודדות בחיים, כשנשאל למה לדעתו לא מחזירים את החטופים הביתה והוא השיב זה רק עניין פוליטי, מרתיח עד כמה שהאיש הצעיר הזה שרק החל לבנות את חייו צודק , זה עניין פוליטי, חיי אדם שווים כקליפת השום עבור הממשלה והמלחמות הפוליטיות המטופשות של אנשים לא ראויים שמנהלים לנו את המדינה.,
עוד רגע שיא אחר נרשם ,של אחותו של שם טוב, ברגע השחרור מורט העצבים והציפייה, הרגע בו ראתה את אחיה על המרקע , יוצא על רגליו מרכב מחבלי חמאס ועושה את דרכו לבמה למופע המזעזע של המרצחים, וכל התחושות של השנה וחצי האחרונות הכאב, התקווה, הייאוש, ההלם, ההקלה, והריגוש התנקזו לאותו רגע אחד מזוקק שיצא בזעקות שבר. דמעות האושר ומראה פניה של אחותו של שם טוב, שצפתה בו ברגע הראשון אחרי שנה ושלושה חודשים הסגירו את כל מנעד הרגשות שחוות משפחות החטופים מאז השבעה באוקטובר, אלה שבוחרים לצאת לרחובות ולזעוק ולהגיע לכנסת להשמיע את קולם או אלה שבוחרים להסתגר עם עצמם בבית.
המסרים מהסרט דומים וחוזרים על עצמם בדיוק כמו בכל ראיון שנערך עד כה עם כל חטוף, וכולם ללא יוצא מן הכלל מבלי לתאם גרסאות או דפי מסרים, מדגישים כמה הפצצות של צהל בעזה, וכניסת הצבא סיכנו את חייהם, ועד כמה כל עסקה שקורסת שברה את רוחם של החטופים כמו התקף החרדה שחווה שם טוב.
עד כמה יש חשיבות לכל מילה שנושא נתניהו בנאומיו על המסך, שפוצעת את נפשם ואת תקוותם היחידה שנותרה להם בשבי כשהוא משנן כמו מנטרה שחיסול חמאס היא המטרה העליונה של המלחמה ולא השבת החטופים. כמו גם עד כמה הפגנות האזרחים בכיכר החטופים, מחזקות את האחים שלנו בשבי ועד כמה חשוב שנמשיך לצאת מדי שבוע לרחובות, להשבית את המדינה והכבישים ולהפגין נגד הממשלה, עד שיחזרו כל החטופים. החיים שלהם בידי האזרחים, לא בידי הממשלה שכבר זנחה אותם מזמן.
