פגשנו את חי דוידוב, המוכר בתפקיד ויטלי הקורע, בפרימיירת הסרט "ההילולה 2 – החתונה", ההמשך המצופה לסרט המבוסס על סדרת הקאלט "שנות ה-90". רגע לפני שהמסך עלה, תפסנו אותו לשיחה על ההתרגשות מהבכורה, האתגרים בצילומים בגיאורגיה, הסצנות המצחיקות שאי אפשר היה לצלם ברצף – והחיבור האישי לדמות שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו.
איך התחושות לקראת העלייה של הסרט השני? זה מרגש?
"כל פעם מחדש. אנחנו כבר מתורגלים בפרימיירות האלה כי הסדרה הזאת רצה כבר מי יודע כמה עונות, אבל כל פעם מחדש יש לנו דברים חדשים להביא. כל פעם זה מצחיק בצורה אחרת וזה מאוד מאוד מרגש. תשמע, בימים האלה במיוחד – להביא קומדיה כזאת לעם ישראל, לשמח את עם ישראל – אשרינו, זכינו. זו זכות גדולה, באמת באמת".
ואיך הדמות שלך בסרט ובסדרה? אתה מוצא איזשהו חיבור אליה או שהיא שונה ממך לחלוטין?
"ברור שאני מוצא. כל דמות ששיחקתי בחיי – זה גם משהו שלימדו אותי בניסן נתיב – אתה חייב למצוא את עצמך באיזשהו מקום עם הדמות הזאת. זה חי בויטלי. איפה הויטלי שבחי? גם כשאני משחק אישה – איפה האישה שבחי, גם כשאני משחק ילד – איפה הילד שבחי. זאת אומרת, אתה צריך להביא את הויטלי שבך. ויש בי הרבה ויטלי. אני גדלתי במשפחה בוכרית – בוחרים, קפקזים, גרוזינים – נורא נורא דומה, מנטלית מאוד מאוד קרוב. גם גיאוגרפית – לא רחוק אחד מהשני. ואני גדלתי עם אנשים כאלה, עם משפחה כזאת. אז זו זכות גדולה להביא את ההיסטוריה, את העבר שלנו, את המשפחה שלנו – לקדמת במה. זו זכות ענקית".
קרתה לך איזו סצנה שבאמת לא הצלחת להפסיק לצחוק? ויצאת מהדמות?
"לא הייתה סצנה שלא הפסקנו לצחוק. כל דבר שהיית צריך לצלם 3-4 טייקים, צילמנו עשרה – כי הכיף שלנו זה להצחיק אחד את השני. כשאני על הבמה אני משחק לקהל – נותן פאנץ', רואה את הקהל צוחק. כשאתה מצלם סרט – אתה מצלם למצלמה. המצלמה לא מגיבה, אז מי כן? הפרטנר שלך. אתה מצחיק אותו – הוא מצחיק אותך, זה מזין אחד את השני. אז אתה יודע שזה מצחיק – והצחקנו אחד את השני שם כל רגע. היו דברים שבאמת אי אפשר היה להפסיק".
אתם הולכים כקאסט כבר תקופה – "שנות ה-80", "שנות ה-90", "ההילולה 2" – יש מישהו שהצליח להפתיע אותך אחרי כל כך הרבה זמן?
"קודם כל – יש דמויות חדשות בסרט הזה, שלא היו בעונות הקודמות ובסרט הקודם. כמו לירז ועוד כמה חבר'ה ממש טובים. אז קודם כל שמחתי להכיר כל אחד מהם, כי כל אחד הביא צבע חדש למסך, חיים חדשים לתוך הקאסט. אני בעיקר נהניתי להסתובב עם גרא סנדלר (ממוקה), שהוא לא איתנו כאן כי הוא גר בניו יורק. אנחנו חברים מאוד טובים – זה צמד טלוויזיוני־קולנועי שאפשר לספור על יד אחת. אני זכיתי להיות איתו שלושה שבועות – יום־יום, ערב־ערב. שיחקנו יחד, ובסוף יום צילומים גם הלכנו למסעדות, לברים, למלון – טיילנו בעיר, והכרתי אותו עוד יותר לעומק. כל כך נהניתי ושמחתי".
שמענו שהיה לו חיבור מיוחד למטבח הגיאורגי?
"חד משמעית. אשתו הראשונה הייתה גרוזינית – זה סקופ. הוא מכיר את כל המאכלים הגרוזינים. אני מכיר רג'י רולי, חאצ'פורי, חינקלי – מה שאנחנו יודעים. אבל הוא לקח אותי למסעדות בגיאורגיה – אמר לי: 'יש חרפצ'ולי, אתה חייב לטעום חרפצ'ולי!' ואז הזמנו גם צחברולי, חורבנילי – אני כבר לא יודע מה שמנו שם. הוא פשוט אינטליגנט ברמות – איש ספר, תיאטרון, אומנות, צייר אדיר. ההפך המוחלט מממוקה – וזו הגדולה של שחקן, לשחק בדיוק את מה שהכי רחוק ממנו. וגרא עושה את זה מדהים".
ולסיום – מה היה האתגר הכי קשה בצילומים?
"האתגר היה להחזיק את זה כל הזמן. אתה מצלם 12 שעות – זה קשה מאוד. לפעמים היה מאוד קר, לפעמים מאוד חם, ולפעמים פשוט קשה. הצוותים המקומיים לא הבינו את השפה – זה אתגר אדיר. עמדנו בו, ואני מאוד שמח. כל אחד הביא את המקצועיות שלו. לא הייתה תלונה אחת. שלום אסייג כמובן ניצח על המקלה הזאת, יחד עם יריב אורוביץ הבמאי האדיר שלנו. ייאמר לזכותם – שהם יודעים לא להפריע. נותנים לשחקנים להביא את עצמם, את השטויות, את הצחוק, את הכיף. וזה הרווח של כולם".
