לכבוד חודש הגאווה נפגש דור סגל עם ליעוז לוי – שחקנית, יוצרת ואייקון טרנס ישראלי, שבשנים האחרונות זכתה למעמד פורץ דרך כשחקנית הטרנסית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הראשית. בריאיון אישי ועמוק היא מספרת על הכאב, השינוי, הקריירה, וגם – על אלאיה הוף מ'האח הגדול', החברה הקרובה, ועל השאלה שזעזעה את המסך.
מה מסמל עבורך חודש הגאווה? "נראות. זה תמיד בעיניי לב העניין. גם כשזה נראה פריווילגי או לא מתאים לזמן – זה תמיד הזמן. אחרת פשוט דוחקים אותנו מתחת לשטיח. לא רק את הקהילה הטרנסית, אלא את כל הקהילה הלהט"בית".
יש כאלה שאומרים שזה לא הזמן הנכון למצעד גאווה, במיוחד עם המצב הביטחוני בשנים האחרונות. מה דעתך? "אני מפחדת מהאמירה הזו. היא מסוכנת. היא משתיקה. שוויון זכויות זו לא בקשה פריווילגית. גם אם זה לא מתאים לנרטיב של מקבלי ההחלטות. כשלא מעסיקים טרנסיות – זה לא נגמר בגלל מלחמה. זה המאבק היומיומי. החיים עצמם. אנחנו פועלים למען החטופים – וגם למען תיקון עוולות אחרות".
בשנים האחרונות שיחקת בתפקידים בולטים – כמו במדובב ובמלאך משחית. מזהים אותך ברחוב? "כן, מזהים. זה נחמד אבל גם מלחיץ. אף פעם לא נהניתי יותר מדי מהסלבריטאות – היא מפחידה אותי. אני רגילה להיות חריגה. עברתי בריונות קשה מאוד בבית הספר. הייתי שנויה במחלוקת – וזה המענה לכל מי שתוהה למה צריך מצעד גאווה. כל עוד 'הומו' ו'קוקסינל' הן קללות נפוצות בבתי הספר – המאבק לא הסתיים".
מי האמין בך לראשונה? "הייתה לי מנהלת בית ספר, קראו לה מרתה. היא ראתה אותי באמת. לקחה אותי אליה לחדר, חיבקה ואמרה: 'איזה נסיך אתה'. היא הבינה לפני כולם".
איך המשפחה קיבלה אותך? "ההורים שלי תמיד ידעו. שהם לא מגדלים 'בן רגיל'. זה רק חיכה להתפרץ. הייתי בת מאוד ברורה – בצעצועים, בהתנהגות, בתחושות. בר המצווה הייתה נקודת מפנה. אחרי מכה שנפצעתי בה, הבנתי את 'ההצגה של החיים' ונשברתי. כעבור שנה וחצי יצאתי מהארון".
איך אמא שלך הגיבה? "ציפיתי לגרוע מכול. אבל היא רק אמרה: 'אז זה אומר שצריך להתחיל לחסוך לניתוח?' ועניתי: 'כזה... לא. טוב, אולי כן'. ביקשתי ממנה לא לספר לאבא. מצחיק, גם היא חשבה שהכול זה רק הניתוח".
בשבועות האחרונים עלתה לסדר היום סוגיית אלאיה הוף, דיירת 'האח הגדול', שנשאלה על איבר מינה – מה את חושבת על כך? "בטח. אני צופה בתוכנית ומכירה את אלאיה מקרוב – היא חברה שלי. והיא אישה טרנסית מעלפת. יפה מבחוץ ומבפנים. אני שמחה שסוף סוף יש דמות טרנסית שלא נעלמת ברקע של סיפור אהבה הטרונורמטיבי. היא מציבה גבולות בצורה בוגרת ומרשימה".
"הייתה ציפייה ממנה, כמו מכל טרנסית, לציין כל הזמן שהיא טרנסית. כאילו להגיע לסט ולהגיד 'זהירות, טרנסית'. או 'אפשר קפה בבקשה, אני טרנסית'. זה כמעט כמו ללכת עם טלאי".
"ובקשר לשאלה של גלעד על הניתוח – לא אהבתי את האופן שזה נעשה. יושבים שניים בצד וקוראים לה, שואלים אותה ישירות: 'תגידי, איך עובד העניין הזה עם הניתוח?' יכול להיות שהוא שאל ממקום תמים, אולי אפילו עניינה אותו. אבל זכותה לא לענות. זו חדירה חמורה לפרטיות. מה בדיוק רציתם לדעת? איך חותכים, מה גוזרים, מה תופרים?"
איך נכנסת לעולם המשחק? "הייתי תמיד במגמת תיאטרון, אבל לא חשבתי שאצליח. לא הרגשתי שייכת – לא גיבורת פעולה, לא בן 'גברי'. אחר כך עשיתי דראג – שם כן הרגשתי במה. הפריצה האמיתית הייתה כששידרו את הפרק עליי בסדרה 'על הרצף'. זה קרה חודש אחרי שאבא שלי נפטר. לא הייתי במצב נפשי – אבל הפרק התפוצץ בפייסבוק, חצי מיליון צפיות. ומשם הגיעו הצעות".
מה היה התפקיד הראשון שלך? "'המדובב'. קיבלתי הצעה, בהתחלה סירבתי – פחדתי, והייתי באבל. אבל הלכתי על זה. והסדרה הצליחה מאוד".
את רואה את עצמך פורצת דרך? "יש תמיד נרטיב של 'הראשונה ש...'. כי זו קהילה שעוד שוברת תקרות זכוכית. אבל כן – הייתי הטרנסית הישראלית הראשונה לקבל מועמדות לפרס אופיר על תפקיד ראשי".
היו גם חוויות קשות יותר בקריירה? "באחד התפקידים הראשונים שלי, הייתי אמורה לגלם מלכת סאדו, והטקסט כלל סצנה שבה הגבר מקיא כי מבין שהייתי גבר. לא הסכמתי. אמרתי – 'אף אחד לא מקיא מטרנסיות'. זה לא בסדר".
"ואז באה עוזרת הפקה, שואלת – מיוזעת ומתביישת – אם יש לי איבר מין זכרי, ואם אני מוכנה לחשוף אותו בסצנה. עצרתי הכול. שחקנים לא חושפים את עצמם כך, ואם צריך – יש פרוטזות. הם ניסו להביא לי אחת מפימו. סירבתי. לבסוף, בזכות ההתעקשות שלי, החלק ירד מהתסריט".
סיפרת שאת מחזיקה שני חשבונות אינסטגרם – אחד גלוי כאישה טרנסית, ואחד אנונימי. למה? "זה ניסוי חברתי. בשניהם יש את אותן תמונות בדיוק. אבל באחד אני מזוהה כטרנסית – ושם אני מקבלת הרבה יותר הצעות מיניות, מגונות, גברים נשואים, דיסקרטיים... כל מה שמיני וסליזי. ובשני? רואים אותי כבן אדם. מציעים דייטים, מדברים בכבוד. זה מוכיח שזה לא עניין של מראה – זה הזהות המגדרית שגורמת ליחס שונה".
הנחת את מצעד הגאווה בירושלים. איזו תקווה יש לך לקראת הגאווה הקרובה? "זו תקופה קשה. קשה להיות אדם קווירי, קשה להיות טרנסית. החקיקה נגדנו מטורפת. משתמשים בנו לקידום ערכים שמרניים. אבל עברנו דברים קשים יותר. החברה הייתה הרבה יותר בורה בעבר – לא ידעו אפילו מה זה טרנס. היום אני אופטימית. כי יש שינוי. והכוח בידיים שלנו".
"המסר שלי – אנחנו לא אחידות, אבל צריכות להיות מאוחדות. לא לחפש אויבים, אלא בני ברית. יש לנו יותר כוח ממה שנדמה לנו".
