פגשנו את דניאל אסייג, בנו של שלום אסייג, בפרמיירת הסרט "ההילולה 2 – החתונה", שם הוא לא רק מככב כשחקן, אלא גם שותף מלא לכתיבה וליצירה שמאחורי הקלעים.
עם חיוך קבוע על הפנים וקסם משפחתי שעובר מדור לדור, דניאל מדבר בגילוי לב על העבודה עם אביו, הרגעים המצחיקים מהסט, הביקורות על הסדרה, האהבה למוזיקה – וגם על הבחירה להישאר מאחורי המילים שהוא עצמו כותב.
איך זה לשחק יחד עם אבא שלך? יש רגעים שבהם זה מרגיש כמו בית או שזה יותר עבודה עם הבוס?
"זה לגמרי מרגיש כמו בית. אנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו בסט, ואני חייב להגיד שבמהלך השנים זה הפך להיות לא רק עם אבא שלי, אלא עם כל החברים בקאסט – שהפכנו להיות סוג של משפחה, שזה הדבר הכי כיף בעבודה הזאת".
היו רגעים על הסט שבהם אבא שלך העיר לך על המשחק? איך זה מרגיש לקבל הערות כאלה?
"במהלך הדרך היו הרבה רגעים כאלה. בסופו של דבר הוא הבוס הגדול מלמעלה, וכל הערה שלו היא זהב. אני משתדל תמיד לקחת את ההערות שלו וליישם אותן כמה שיותר טוב. אני רואה איך שחקנים אחרים רוצים ממנו הערות וטיפים, אז מבחינתי זה שאני יכול לעשות את זה גם אחרי שעות העבודה – זה ברכה".
יש איזה רגע קורע מהצילומים שככה חקוק לך בזיכרון?
"תראה, יש כל כך הרבה רגעים מצחיקים. אנחנו סט שכל סצנה בו אנחנו פשוט מתאפקים לא לצחוק. רואים את זה בפרקים של הפספוסים – אני מקבל ארבע שעות של חומר פספוסים לערוך ומוציא מהם פרקים. אותי תמיד הכי מצחיקים אנשים שנכנסים לנו לתוך סצנות ולא קולטים את הסיטואציה, כמו שצילמנו במכולת ונכנסה אישה והתחילה להתווכח – 'רגע, אבל למה לי אתם לא נותנים לקנות ולמה לא' ואנחנו מנסים להסביר לה שאנחנו מצלמים סצנה. העובדה שההפקה פספסה את הכניסה שלה – זה תמיד הכי מצחיק אותי".
אתה הולך מאוד בדרך של אבא – תסריטאי, שחקן, סטנדאפיסט. זה משהו שתמיד רצית או שזה פשוט קרה כי נולדת לתוך זה?
"האמת שאני התחלתי בתור מוזיקאי. הייתי נער מוזיקאי, עשיתי כבר בגיל 14 פסקול להצגה בתיאטרון, נתתי שירים לזמרים – נתתי שיר לנסרין בגיל 16. התעסקתי המון במוזיקה. לעולם הזה נכנסתי ברגע שהתחלתי להופיע, הגעתי קצת לסטנדאפ – שזה גם משהו שהתפתח דרך 'צחוק מהעבודה', שהייתי בא לצילומים. ככה הגעתי לסדרה, לאט לאט התחלתי לכתוב פרקים ומשם זה פשוט התגלגל".
אז אתה מספר על מוזיקה – יש צד נוסף שעדיין לא נחשף בך? משהו שאף אחד לא יודע?
"האמת שלא. זה הצד. בגדול, אנשים לא יודעים גם שאני מתעסק במוזיקה. הרבה אנשים גם לא יודעים שאני כותב את הסרטים. אבל אני נהנה מהיצירה הזאת – מלשבת ולבנות את הסיפור מאחורי הקלעים ואז לבוא ולשחק אותו בעצמך. לכתוב לעצמך את הטקסט – זה תענוג".
ובכל זאת, אני מניח שנתקלת בביקורות – בגלל שאתה 'הבן של'. איך אתה מתמודד עם ביקורות כאלה או בכלל ביקורת בעולם הזה?
"האמת שאני לא זוכר ביקורות ישירות על זה שאני 'הבן של' וכאלה, אבל כן התמודדנו הרבה עם ביקורות על הסדרה – לפעמים על העדתיות שלה. יש מבקרים שפחות התחברו לקונספט כי הם פחות גדלו בשכונה כזאת. אבל מבחינתנו – המבקרים האמיתיים הם הקהל, וברגע שאנשים באים ואומרים 'ככה גדלתי', 'בשכונה כזאת גדלתי' – אז אנחנו מרגישים שעשינו את שלנו".
אז אתה גם זמר – יש הפתעות מוזיקליות בדרך? באיזה ז'אנר נזכה לשמוע אותך בקרוב?
"תראה, ברגע שאני דומה לאבא שלי – אני חושב שהדוגמנות זה עניין של זמן. אני לא אוכל לברוח מזה הרבה. לא רציתי להתחיל מזה, שלא יגידו 'הוא רק פרצוף יפה' – אבל בסוף זה הצליח להגיע".
אם היית צריך לבחור במה היית משקיע יותר בשנתיים הקרובות – סטנדאפ, משחק או מוזיקה?
"הייתי משקיע יותר בתסריטים, בכתיבה. כי הבנתי שברגע שאני כותב – אני גם משחק. אז ככה אני מרוויח לעצמי את כל התחום. תחשוב שכשכתבתי את הסרט – יצרתי לתוכו את שיר הנושא של הסרט, שכתבתי ביחד עם אדי אלון. אז אתה מרוויח ככה מכל העולמות – שחק על כל המגרש".
שאלה לסיום – מי היה הכי מצחיק בסט, ומי היה הדרמה קווין?
"זו שאלה שמכניסה אותי לפינות בעייתיות מאוד. אני אגיד אבא שלי כדי לא להסתכסך – את שאר השחקנים אני לא פוגש בבית ובארוחות שישי. אבל האמת שכולם – זה קאסט שכל אחד מצליח להצחיק אותי בדרך אחרת. יש המון סצנות שאני פשוט נופל מצחוק מהרצפה. אז זה פשוט כיף גדול".
