בעקבות המצב הביטחוני הקשה והמלחמה באיראן שנמשכת כבר כשבוע, שגרת החיים בישראל השתבשה – המשק כמעט מושבת, מוסדות החינוך סגורים, ומשפחות רבות נאלצות להישאר בבתים עם הילדים. עבור הורים וילדים כאחד, זו תקופה מאתגרת במיוחד: אזעקות, חוסר ודאות וחרדה, היוצרים מתיחות נפשית בבית.
ילדים רבים מביעים פחד ולעיתים חרדה ממשית, וההורים, שגם הם מתמודדים עם לחץ וחששות, צריכים למצוא את הדרך להרגיע, להכיל ולשדר ביטחון. לכן, פנינו למיכל דליות – אשת חינוך מנוסה ומדריכת הורים, הידועה בעיקר בשל כיכובה בתוכנית הטלוויזיה "סופר נני", וביקשנו ממנה טיפים והמלצות פרקטיות להתמודדות נכונה עם הילדים בימים לא פשוטים אלה.
אנחנו בעיצומה של תקופה ביטחונית מתוחה במיוחד, איך ילדים קולטים מציאות של מלחמה, גם כשההורים מנסים להסתיר?
"כשאנחנו מדברים על גיל שלוש, תשע או גיל שלוש עשרה, אלו לגמרי גילאים אחרים עם יכולת תפיסה קוגניטיבית שונה. אבל באופן כללי, ילדים קולטים מצב לפי מה שהם מבינים מההורים שלהם. אם יש מלחמה והורים מאוד היסטריים ולחוצים, הילד יתפוס את האירוע כמאוד מפחיד, מלחיץ והיסטרי. אם אנחנו כמבוגרים מצליחים לשמור על איזון, אחרי שחוזרים מהממ"ד או מהמקלט, ויש שקט של כמה שעות, ובאותן השעות אנחנו מצליחים לייצר איזושהי שגרה, עבור הילדים, זה משהו בר חלוף, שאפשר להתמודד איתו".
"כשהם מאוד צעירים, הם לא מבינים את הרעיון של מלחמה, של מדינה נלחמת במדינה - אלו תפיסות של מבוגרים. זה לא משהו שילד יכול להבין. ילד מכיר טובים ורעים - מבחינת הילד, אם יש אנשים רעים אז 'אני אקשור אותם', 'אני ארביץ להם ואשים אותם בתנור', אלו דברים של ילדים. הכל יותר קיצוני - טוב מול רע, שחור או לבן, ועדיין בהסתכלות ילדית".
עד כמה נכון לשתף את הילדים בפרטים ובאיזה גיל מומלץ לדבר בצורה ישירה יותר על מה שקורה?
"אפשר כבר מגיל מאוד צעיר להגיד לילדים: 'יש אנשים רעים ורוצים לגרש אותנו מפה', או למשל, 'אנחנו לא מוכנים ללכת אז זורקים עלינו טילים ופצצות, רוצים שנפחד, ואנחנו לא מפחדים, כי אנחנו יודעים להתכונן ואנחנו בממ"ד או במקלט, ואנחנו שומרים על עצמנו, אבל אנחנו צריכים להיות זהירים ולעשות מה שהצבא אומר לנו, ומה שאמא ואבא עומדים לנו'".
מה עושים כשהילד שואל שאלות קשות, למשל על מוות?
"אלו לא שאלות קשות בכלל, להפך, אלו שאלות מצוינות. אם ילד שואל האם אני אמות? אז אענה לו, 'ממש לא. יש לנו ממ"ד או מקלט, אנחנו בטוחים ויודעים להגן על עצמנו'. במקרה שהילד שואל 'האם הבית שלי יהרס?', נשיב לו: 'אנחנו חושבים שלא'. ואם הילד למשל יאמר שבתים אחרים נהרסים - נענה לו: 'הבית יהרס, אך לנו לא יקרה שום דבר, כי אנחנו מגנים על עצמנו. לאחר מכן, כשיהיה לנו בית חדש, יהיו לך רהיטים חדשים, מיטה חדשה'".
איך משמרים שגרה בבית כשיש אזעקות, מתח, וההורים בעצמם לא רגועים?
"אף אחד כאן לא רגוע, כולם עצבנים, זוגות רבים, הורים 'נובחים' על הילדים שלהם, וזה מצב מטורף. אין מה להסתתר, או להתבאס - זה נורא, וזה יעבור. מייצרים שגרה, בכוח. למשל, בשעות הבוקר, להכין ארוחת בוקר לכולם, או צפייה בסרט. לדוגמא, אם אחד מההורים צריך לעבוד בחדר - ניתן לומר לילדים שהם יכולים לשחק בפלסטלינה, או לשחק בגינה של הבית עם השכנים, כי יהיה מספיק זמן לרוץ למקלט או לעלות לבית לממ"ד. זאת השגרה".
"בהמשך, בשעות הצהריים לצפות בסרט נוסף, לספר סיפורים, או לשחק במשחקים. לייצר שגרה ולהתעקש עליה. הדבר הכי גרוע שאפשר זה להגיד: אז מה עושים עכשיו? זה הכי נורא לילדים. מה שמעניק אצל ילדים שקט וביטחון - זאת שגרה, לא חשוב כמה שהיא מוזרה עכשיו, אבל זאת שגרה".
מה ניתן לעשות בזמן אזעקה כדי להפחית את החרדה של הילדים במקלט או בממ"ד?
"לצחוק, לשחק איתם לחבק אותם, לשתות, לעשות פרצופים מצחיקים, לעשות מה שמבוגרים צריכים לעשות כדי לשמח ילדים. כל הורה יודע מה הכי נכון עבור הילד שלו ולטמפרמנט שלו. למשל, יש ילדים שלא מחבקים אותם, אבל מחייכים אליהם או מציעים להם מים".
"אם ההורה לא יכול לקחת על עצמו לנהל את האירוע, אז יש מישהו אחר שיוכל לעשות זאת איתו או עבורו - למשל, הצגה, להדביק מדבקות עם הילד בממ"ד. החלק הכי קצר הוא בממ"ד, ואחר כך עשר דקות של כלום. לכן, ננהל את האירוע כמו שרוצים לשמח ילדים בכל מיני גילאים, כמו שיודעים איך לפנות לכל אחד מהילדים שלנו".
האם נכון לחשוף ילדים למהדורות חדשות או שעדיף לנתק אותם לגמרי מהתקשורת? לצורך הדוגמא, אמא לילד בן ארבע שאינה מסכימה שהטלוויזיה תהיה דולקת על ערוץ חדשות, בזמן כשהוא נמצא בסביבה?
"אני חושבת שהיא סבבה לגמרי, היא צריכה לעשות מה שהיא מאמינה בו. מה יועיל לילד בן ארבע לדעת? מה הוא מבין? מה זה איראן? מה זה גרעין? אם האמא מצליחה להעביר את זה כרגיל ולשווק את מה שנאמר בחדשות באיזשהו אופן אחר, אז היא שומרת על הילד. הילד לא יבוא אליה בטענות: 'כשהייתי בן ארבע, למה לא סיפרת לי שהייתה מלחמה?' כך שזה סבבה לגמרי. אני חושבת שזה רעיון טוב, להתאים לגיל של הילד עד כמה שאפשר. אנחנו לא חיים על הירח. ילד בן שש, שבע כבר יהיה הרבה יותר קשה למנוע ממנו. כמעט בלתי אפשרי לדעתי. אבל, זה לא מועיל לילדים לדעת מה קורה כאן".
היום ילדים מגיל צעיר נחשפים לרשתות החברתיות, מה כדאי לעשות כשהם נחשפים לפוסטים או סרטונים קשים בטלפון או בטיקטוק? איך נכון לפעול? האם יש מקום להפעיל גבולות במצב הלא שגרתי הזה?
"כן, אבל זה לא הפתרון היחיד. קודם כל צריכים להבין את התקשורת עם המתבגרים שלנו. האם הם ישתפו איתי פעולה? זה תלוי באיזו דרך גידלתי אותם, האם ייצרתי את עצמי כדמות סמכותית? האם הילדים בוטחים בי? אני מקווה שילדים שיש להם טלפונים, מגיל מאוד צעיר, על ההתחלה יש להורים פיקוח הורי. אני רוצה להאמין שבגילאים הצעירים, יש כל מיני סננים שהילדים לא יכולים לראות. אם יש בבית תקשורת טובה, אני מדברת על זה".
"גבולות זה דבר מאוד חשוב, אבל זה לא הפתרון לכל דבר, זה גם לא אפשרי. ילד בגיל 16, אנחנו לא נשים לו גבולות כמו 'תתן לי את הטלפון שלך'. ילד בגיל 16 צריך לדבר איתו - 'מה היה? מה ראית? מה אתה מבין מזה?'".
איך מתמודדים עם רגשות אשם כהורים – כשמרגישים שלא מצליחים לשדר ביטחון או ש"לא עושים את זה נכון"?
"אני חושבת שרגשות אשם זה אחד הרגשות הכי מבוזבזים שאנחנו יכולים להרגיש. כל בני האדם הם כאלה וישנם כל מיני מצבים שיכולים לגרום להורה לחשוב כך. עכשיו, אם יש הורה שיודע שהוא לא מתפקד במיטבו באירועים מהסוג הזה, שייתן למישהו אחר לנהל את האירוע, אם זה בן זוג, דוד או אחיין. אם אני יודעת שאני עושה משהו לא נכון, אז צריך לדעת לבקש עזרה נקודתית ולמצוא לזה פתרון".
לסיום, מהו לדעתך המסר הכי חשוב שהורה יכול להעביר לילדו בתקופה הזו?
"שהוא יכול לסמוך עלינו. גם דברים רעים, בסוף נגמרים, לכן, אנחנו רק יכולים להיות אמיצים וחזקים. אנחנו צריכים לאזור את כל הכוח שלנו ולחכות בסבלנות עד שזה ייגמר. אנחנו נהיה בסדר".
