שלושה פרקים מרגשים הקדישה צופית גרנט בתוכניתה “אבודים" למציאת דדי בורדה, צעיר ישראלי שנעלם במשך שבע שנים וניתק כל קשר עם משפחתו. בורדה, שבעברו שירת כלוחם ועסק בתיאטרון, הידרדר לחיים כדר רחוב בארה"ב, לבדו, חסר כל, רחוק מכל מי שאהב.
יחד עם החוקרת הפרטית הבינלאומית נתי להב, הצליחה גרנט לאתר אותו בלוס אנג'לס. הרגע שבו אותר היה טעון ברגשות, חיבוקים, בכי ותקווה מחודשת. אך המציאות, כדרכה, חיכתה מעבר לפינה.
לאחר שידור הפרק האחרון, ימים ספורים בלבד לפני פרוץ מלחמת עם כלביא, פתחה אמו של בורדה, אתי (אסתר) בורדה, קמפיין גיוס המונים במטרה לשקם את חייו. בפנייה נוגעת ללב היא כתבה: “אני מבקשת מכל הלב, תעזרו לנו להתחיל מחדש. לי, כאמא ששברה את ליבה ואת גופה בדרך, ולדדי, הבן שלי, שהגיע מהתחתית, ומבקש רק הזדמנות לחיים חדשים באהבה ותקווה, אסתר".
התגובות לא איחרו לבוא. לצד תורמים נרגשים, נשמעו גם קולות ביקורת: היו שתהו אם נכון לגייס כספים עבור אדם ש"נעלם מבחירה", והזכירו כי “עניי עירך קודמים". התרומה הגדולה ביותר עד כה, 5,000 דולר, ניתנה על ידי גורם בשם “האחים דרורי", שכתבו: “שולחים באהבה, בתקווה שיעזור לדדי לפתוח דף חדש. ולך, אסתר, שתזכי שוב לחייך".
אך מה באמת קרה מאחורי הקלעים של החיפוש אחר דדי? ואיך נראים החיים מאז כבו המצלמות? מספרת נתי להב, החוקרת פרטית: “משנת 2009 אני החוקרת הקבועה של ‘אבודים'. אני לא פועלת לבד, יש צוות גדול של מערכת 'אבודים', וצופית בראשה. מקרה כמו של דדי בורדה לא פגשתי מעולם. הסיפור הזה מייצג תופעה, ישראלים שנעלמים בארה"ב. בלוס אנג'לס, לאס וגאס, ניו יורק, רבים מהם חיים מתחת לרדאר, בלי מסמכים, מפחד מהגירה, בחרדה מתמשכת, ורבים, כמו דדי, חיים במצבים קשים".
איך נודע לך על המקרה?
“את אתי בורדה פגשתי ב־2022. היא הייתה שבורה, נפשית ופיזית. היחסים ביניהם היו מאוד קרובים, והיעלמותו קרעה לה את הלב. בתחילת הדרך קיבלנו רמזים מדאיגים, אפילו דגימת דנ"א שזיהתה קשר לדם שאותר. היו אפילו מחשבות על רצח. נאלצנו להפעיל סוכנים, מקורות וסייענים מיוחדים בארה"ב, עם שיטות חקירה לא קונבנציונליות. ובסוף, מה שעזר היה קהל הצופים של ‘אבודים' בארה"ב. עשרות אלפי יהודים וישראלים צפו בפרקים והתחילו לשלוח עדויות. רובן נשללו, אבל אז הגיעה תמונה של אדם עם קעקועים תואמים. כשהגענו אליו, הוא ברח. פשוט ברח. אמר: ‘אני לא רוצה שימצאו אותי'. רק בפעם השנייה, כשקרוב משפחה טס במיוחד ללאס וגאס ודיבר איתו, משהו בו השתנה. הוא בכה. הוא ביקש לראות את אמא שלו, שבאותו זמן הייתה מאושפזת בישראל. השיחה ביניהם נעשתה בזום. זה היה רגע קורע לב. מאז הם בקשר יומיומי. הפגישה הפיזית עדיין לא התרחשה, כי ממש למחרת פרסום הסרט פרצה המלחמה".
אתי בורדה, אין כמו אמא.
“הקמפיין נפתח מתוך תקווה לעזור לדדי להתחיל מחדש, אבל לצערי הוא לא מתקדם כמו שציפינו. אני לא עוקבת אחריו באופן יומיומי, בגלל מגבלות אישיות ובריאותיות, ובני משפחה מסייעים לי בנושא. דדי ואני בקשר יומיומי דרך האינטרנט, ועדיין לא נפגשנו פיזית, בעיקר בשל קשיים כלכליים והמצב הביטחוני. אני מודה מכל הלב לכל מי שתומך, עוזר או שולח מילה טובה".
