שורדת השבי והתצפיתנית דניאלה גלבוע, שנחטפה ממוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר ושוחררה אחרי 477 ימים בשבי חמאס בעזה, נפרדת היום מצה"ל. לפני שלוש שנים דניאלה גלבוע התגייסה לצה"ל והוצבה כתצפיתנית בנחל עוז, בניגוד לרצונותיה. מאז עברו המון מים בנהר ובהם חטיפה אכזרית בשבעה באוקטובר יחד עם תצפיתניות אחרות ושחרורה כעבור 477 ימים בשבי. היום משתחררת דניאלה סופית מהצבא ומסכמת את החוויה הקשה וגם הטובה:

"תמונה הראשונה, זה יום הגיוס שלי. היום אני משתחררת. אחרי כמעט שלוש שנים. באותו יום גיוס הייתה לי תכנית מאוד ברורה לנגד עיניי: אני ממש אבל ממש לא הולכת להיות תצפיתנית. מהר מאוד אחרי, הבנתי שאין לי סיכוי מול צה"ל. אז אמרתי במילים האלה: 'הכל לטובה, אם אני צריכה להיות תצפיתנית, אז אהיה. מה כבר יכול לקרות? אני רק יכולה להתחשל.' התמימות בשילוב עם הקפיצה למים הכי עמוקים שקפצתי, הפכה אותי למי שאני אחרי הכל.

בואו רגע נשים בצד את השביעי באוקטובר. אני רוצה להתייחס לשנה ששירתתי בצה"ל עוד לפני שהשירות הפך מהחיים עצמם לזיכרון רחוק. התמונות ששמתי פה הן רק טעימה לכמה בסופו של דבר, מצאתי את עצמי חיה שבוע בבית ושבוע אחר בבית השני שלי עם המשפחה החדשה שלי, נחל עוז. וכשאני מתכוונת נחל עוז, אני מתכוונת לבנות. הבנות שהעבירו איתי לילות וימים של קושי וצחוק ובכי וחרא טהור וכיף מטורף ואכזבה וכעס. הן היו בשבילי, כל אחת ואחת, אור כל כך גדול בתוך החושך שחוויתי כשנכנסתי לצה"ל, וגם אחרי שנחטפתי ממנו. גם בשבי, הן היו שם. בראש, בלב, במחברות, בשירים שכתבתי, בסיפורים שסיפרתי. איתי בכל רגע. בכל פחד מוות, בכל תפילה. היה לי כל כך כיף במבט לאחור, התפקיד שכולם השחירו אותו עוד לפני שהתחלתי, לא היה כזה נורא, בזכותן.

היום אני גוזרת חוגר, דבר שכל כך חיכיתי לו. אני קרינה אביב ויעל היינו אותו מחזור, אוקטובר 22'. שבועיים לפני השביעי באוקטובר כבר תכננו איך אנחנו בעוד שנה רואות את עצמנו כל אחת עם הלוח שחרור שלה, עם החוגר הגזור שלה, ואת כולנו מיד אחרי זה נוסעות ביחד לסיני. זה היה הוויז'ן. השיחה הזאת רצה לי בלופ עד עכשיו. הלוואי שהיינו זוכות להשתחרר ביחד. הלוואי שהיינו זוכות לחוות רק עוד קצת. הלוואי שהייתי משתחררת לא כדי להרגיש שאני 'סוגרת מעגל' וחייבת לעבור הלאה. הלוואי שהייתי משתחררת כי הגיע הזמן כמו שכל אחד מגיע ליום הזה, עם כל החברים מהשירות מסביבו, צוחקים, אוכלים, חיים".