ארז איסקוב הגיע לבית "האח הגדול" עם תדמית ברורה ומכוונת. הוא לא הסתיר לרגע את הכריזמה שלו, את היכולת המוכרת לו היטב לנהל את הסביבה, ובטח שלא את הכישרון לשחק ברגשות של מי שסביבו. מיומו הראשון בבית הוא סידר את עצמו במרכז הזירה הרגשית, מוקף בשלוש נשים, ובפרק האחרון גם צירף לעצמו דמות רביעית למשוואה.
תרצה, מאי, שלקה ועכשיו גם אנה - כל אחת קיבלה ממנו בדיוק מה שגרם לה להישאר קרובה אליו, כל אחת בתפקיד אחר, וכל אחת חושבת שאולי היא זו שתצליח “לזכות” בו באמת. בפועל, אף אחת לא מקבלת ממנו בחירה אמיתית, ואף אחת לא זוכה לראות אותו באמת.
תרצה הייתה הראשונה להיות מושא החיזור. מול תרצה, ארז בנה משחק טעון של כוח ושליטה. הוא מחזר, מפלרטט, מותח גבולות, ואז מרחיק אותה בקרירות או מבטל אותה בהערה עוקצנית. היא נשארת במתח המתמיד שהוא טווה סביבה, נעה בין קנאה לפיתוי, ומחכה לרגע שבו יפסיק לשחק. מאי, לעומתה, מקבלת דינמיקה אחרת - משיכה מינית מובהקת, כמעט נטולת עומק רגשי. פלירטוטים, חיוכים, מגעים קטנים והבטחות מרומזות.
היא נשארת קרובה, מחזיקה את עצמה בתפקיד שמחמיא לו ומשאיר אותה עם תקווה לשווא שדווקא היא תצליח לגעת במשהו אמיתי. מול שלקה הוא מציג משחק אחר לחלוטין. שלקה מאוהבת בו בגלוי, אבל הוא בחר לנהל איתה קשר על בסיס דמות של אח גדול. הוא דואג לה, מחבק, מגונן, ובו בזמן מציב גבולות ברורים שלא משתמעים לשתי פנים – היא מבחינתו “אחות”, בזמן שהיא בונה אשליה שזה עוד יכול להתהפך. והפרק האחרון הביא איתו טוויסט נוסף: גם אנה הצטרפה. מהרגע הראשון הוא התחיל לשלוח לכיוונה את אותם תדרים מוכרים – מבטים, מחמאות קטנות, משחקי גוף. והיא, כמו קודמותיה, נענתה מיד.
לצופה מן הצד המשחק הזה אולי נראה מרשים, אבל בעיניים מקצועיות מדובר בדפוס מוכר היטב של הימנעות רגשית. ארז בוחר לשמור את כולן סביבו כי לבחור אחת זו בעצם לוותר על האחרות. לבחור אחת זו לסגור דלתות, להמר על הלב שלו ולהיות פגיע באמת - וזה בדיוק מה שהוא מסרב לעשות. לכן הוא ממשיך לפזר הבטחות ריקות ולשמור על כולן קרובות, כל אחת בתפקיד שמשרת את התסריט שלו. הוא משדר שליטה, אבל מתחת לכל זה מסתתר פחד עמוק מאינטימיות אמיתית.
כמטפלת זוגית אני רואה בסיפור הזה שיעור חשוב לשני הצדדים. מי שמזהה את עצמה בתרצה, מאי, שלקה או אנה צריכה לשאול את עצמה אם היא באמת מוכנה להישאר עוד אחת במשחק שלו, ואם היא לא ראויה ליותר מזה. ומי שמזהה בעצמו את ארז, כדאי שיבין - אהבה היא לא במה. היא לא מחיאות כפיים. היא לא מופע שבו אתה שולט בתסריט. אהבה דורשת אומץ לבחור באמת, לוותר על האפשרויות האחרות ולבנות משהו עמוק ואמיתי.
ארז אולי שחקן טוב ומלך הבית, אבל במה כזו מתרוקנת בסוף. כשהנשים יקומו מהכיסאות, כשהכפיים ייפסקו, הוא יישאר שם לבד, בלי כתרים ובלי אהבה אמיתית. כי בזוגיות אין מקום לארבע במות. יש מקום ללב אחד, ולבחירה אחת אמיצה.
