העונה הנוכחית של "האח הגדול" הצליחה לשאוב את כולנו פנימה. זה לא היה קל, אחרי כמה עונות מדשדשות שמסרבות להיעלם מחיינו (אני מסתכלת עליכם משפחת בורגיל), סוף סוף הגיעה עונה שכולם מצליחים לסבול ממנה ביחד. כן, המטרה העיקרית של האח הגדול היא לא לגרום לנו להנאה, אלא לעצבים. בהתחלה המטרה של תכניות הריאליטי היו לבדר אותנו, אבל ברגע שבידור הפך להיות סרטון של חצי דקה בטיקטוק, הגיע הזמן להוציא את התותחים הכבדים ולהביא לנו קצת דרמה איכותית. השנה הם הם הצליחו.
אם נתעלם באלגנטיות מהשקרים של מאי ערב על קריירת הדוגמנות בסקימס, כי זה לא נדיר שילדה בת 19 משקרת בשביל קצת קרדיט ציבורי, או ממשולש האהבה בין מאי לתרצה לארז, ושלאקה המסכנה שמדשדשת מאחור בבכי, או מהזעם על שאול שהחליט להציל את אלאיה וגזל 50 אלף שקלים מהמנצח - נוכל לשים לב לדבר אחד בולט: זעם.
הזעם רק מרגיש לנו כמו משהו שתמיד היה כאן, אבל הוא לא. בעונה הראשונה של האח הגדול כולנו הסכמנו שהדיירים שהוכנסו הצליחו לייצג את כל מגוון האוכלוסייה. אחד השינויים הגדולים בעונות היה שי חי, שהיה הראשון בנו מאחוריו את צבא האמת. זה מה שגרם למלהקים להבין דבר אחד מאוד חשוב: אנשים אוהבים לריב, אנשים אוהבים לצרוח, אנשים אוהבים דרמה. היום, בעת הנוכחית, אנחנו צופים אך ורק בזעם. נציין את שמה של מאור ברוכמן רק בשביל המוסר העצמי ונגיד: כן, היא אחת מאלה.
פנייה של הטלוויזיה היא פנייה של מדינת ישראל, שמפולגת, משוסעת ולא רחוקה ממלחמת אחים. אבל יש דבר אחד שחזר על עצמו מהעונה הראשונה ועד העונה הנוכחית: יוסי בובליל. מאז העונה הראשונה, הבת שלו, עינב בובליל, הצליחה לשנות את הפרצוף ואת הגוף ב-180 מעלות אבל האופי נשאר אותו דבר - צרחות, עלבונות וסימון במטרה כל מי שלא בא לך בטוב בעין.
התפוח לא נפל רחוק מהעץ. בובליל האב אולי נכנס כאנקדוטה מצחיקה ומעניינת של ״יאללה, בואו נביא אותו, מה יקרה כבר?״, אבל מה שקרה בפועל הוא הרסני. הטלוויזיה שלנו מאכילה אותנו שנאה, עלבונות וזעם. במקום להירגע כשאנחנו צופים בטלוויזיה, אנחנו מסיימים עצבניים יותר, כועסים יותר ואפילו עצובים יותר. המורשת של בובליל השתרשה עמוקות בחברה הישראלית, כי כשאנחנו נזכרים בשפרה שניצחה אז את העונה יוצא גיחוך קל ונאמר ״היום, היא בחיים לא הייתה זוכה״, וזה נכון.
יוסי בובליל יכול להיות מה שהוא רוצה לטובה ולרעה, כי לפי איך שזה נראה לי מהצד - יש לו בת בחוץ שמאיימת על כל מי שמעז לפתוח את הפה. לדעתי זה לא מקרי שלאט לאט עדויות על ההטרדות מיניות שלו יוצאות החוצה. אני מופתעת שזה בכלל קורה, כי כל מי שפותחת את הפה יודעת שאם היא תעז להוציא מילה - הבת ועדת המעריצים האגרסיביים שלה עתידים להרוס את חייה ואת הקריירה שלה.
אפשר גם להגן עליו ולהגיד ״די נו, בגילו הוא לא יודע״, אבל אפשר גם לצפות שגבר בן 70 פלוס לא יעיר הערות מיניות לבחורות צעירות סביבות. גם אם זה נראה לכם מתבקש, לכל אחד יש את היכולת לשלוט בפה שלו ומה שיוצא ממנו. אם אתם חושבים שלא, סימן שלא חינכו אתכם כראוי. ואם אתם לא מצליחים לשלוט במה שיוצא לכם מהפה, זה לא יפתיע אף אחד אם לא תצליחו לשלוט במה שיוצא לכם מהמכנסיים.
אבל כמו שאמרתי לפני כן, פני החברה הם פני הטלוויזיה. ״מתלוננת נגד הטרדות מיניות״ כבר הפכו לשם שני של ״שרמוטה שפותחת רגליים״ ו״מה היא מצטלמת ככה לאינסטגרם״ או ״היא ידעה טוב מאוד מה היא עושה״. אחרי שהדוקו על אייל גולן הצליח לגעת רק במחצית מהאוכלוסייה, אתם יכולים לנחש איזה חצי ולמי הם מצביעים. החצי השני נשאר נאמן ולובש לבן להופעותיו של הגבר שהצליח להתחמק מעונש, הפיל את הכל על אבא שלו והמשיך הלאה בחיים נקיים יותר.
יש לי רק תקווה אחת למדינה שלנו: שנתחיל יותר להאמין לנשים, שנראה פחות אנשים אגרסיביים בטלוויזיה ואשכרה נחזור לתקופה בה ריאליטי היה בידור ולא עוד משהו שגורם לעם שלנו לפילוג. ונאמר אמן.
