הילי ילון, כוכבת השמינייה, סדרת הנוער המצליחה של שנות השמונים, ירדה לפני שנתיים מהארץ, ועברה לגור בתיאלנד. היא הצליחה לעורר סערה גדולה לאחרונה, לאחר שיצאה נגד הרג הילדים בעזה. כעת, ילון מסבירה למה היא לא מרגישה שייכת יותר למדינה, מה קרה לרשתות, ולמה חשוב לה להמשיך להתנגד להרג בעזה.
בפוסט ארוך באינסטגרם היא מגוללת את התגובות הקשות שחטפה מהעוקבים' אחרי שגינתה את הרג הילדים בעזה: "בפוסט האחרון שלי, אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, קיפאון עקב המצב ותפקוד כאמא חדשה לתינוק מהמם ולילדה בת שלוש, שיתפתי טקסט אישי (כמו שהייתי עושה פעם). לא כתבתי כדי לשמוע דעות או עצות. אבל אז הגיעו הטרולים, האלגוריתמים, אנשים זרים. לא חברים, לא עוקבים. שנראה שלא קראו את מה שכתבתי, חוץ מהמילים שיש לי כאב על ההרג בעזה עם תגובות נאצה, קללות".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הילי המשיכה וכתבה: "כתבתי בעבר על החטופים. כתבתי על החיילים. ופה, בפוסט על ההרג בעזה, לא כתבתי על איזה צד החיילים שלנו, החטופים או הילדים". עוד הוסיפה ילון וסיפרה מה איחלו לה: "איחלו לי להירקב בעזה, שימותו הילדים שלי, השפלות על מחלת השמאלנים ועוד. למה? על מה? על שיתוף של רגש? של כאב? של חופש ואומץ? פתאום הייתי צריכה להוכיח שאני גם כואבת את החטופים".
עוד הוסיפה: "לשלוח לינקים לפוסטים קודמים. להסביר שיש לי אחיינים שנלחמים כרגע. שגם אני איבדתי אנשים במלחמה הארורה הזו. שגם אני עצובה. שגם לי כואב. וזה לא הספיק. פתאום אני משוגעת. פתאום מאניה. פתאום לא כשירה לגדל ילדים. פתאום כדורים, אשפוז, בושה. על מה? אני לא מתנצלת לשנייה על מי שאני. אני גאה בעצמי שלקחתי את הילדים שלי והלכתי, כדי למצוא מקום רגוע שאוכל להחלים בו, ולתת להם את הטוב ביותר. ואלה שכתבו לי את הדברים הכי משפילים? הם בדיוק הסיבה שעזבתי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
עוד שיתפה הילי על מצבה הנפשי הקשה: "שיתפתי התקפי חרדה כדי שמי שחווה ידע שהוא לא לבד. שיתפתי את עצמי כי ידעתי שהרבה יזדהו. אני אמנית, ולא אפסיק להשמיע את הקול שלי. אבל לאן הגענו? מה נהיה מהרשתות האלו? איך אפשר לכתוב מילה מבלי להישרף?" כתבה והוסיפה: "ארבעים שנה של פיגועים, מלחמות, חרדות, חוסר תמיכה וקהילה. איך אפשר לייצר משהו כשכל חודש נגמר בלחץ ב־15? כשהחברים שלי עזבו כבר לפני שנים? זו המציאות שלי. אתם לא חייבים לקרוא אותה, אבל היא קיימת".
ילון לא עצרה כאן: "ילד שנולד במקלט. והאמת? זה באמת היה או זה או להתאשפז. או לקחת כמויות של כדורים. אני לא רוצה להרוג. ולא להיהרג. כן, ילדים מתים בעזה. כן, אני רוצה לכתוב את זה. לגנות את זה. המלחמה הזו לא בשמי. הילדים שלי עוד 20 שנה ישאלו למה לא עשינו כלום. ואני אגיד: 'ברחתי. כדאי שתגדלו במקום רגוע יותר'. הייתי צריכה לברוח הרבה קודם. אני לא מרגישה שהמדינה שלי מחבקת אותי. לא אותי, לא את הבחירות שלי והשקפות העולם שלי, לא את המשפחה שאני בונה, לא את הדרך שאני הולכת בה. לא את האמנות שלי. לא את הרגישות שלי. לא את הקול שלי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הילי המשיכה והסבירה: "הסבים והסבתות שלי סללו כבישים. הגיעו באוניות. הקימו את המקום הזה. ועכשיו אני מרגישה שהוא התרסק. לצערי אני משווה את התגובות האלו לערבים ב־48 שברחו מיפו לבית לחם שהיום הערבים ביפו מגנים אותם, ואת הערבים בבית לחם שמגנים את הערבים שיש להם תעודת זהות כחולה. יש פה שחזור. שקוראים לי בוגדת כי אני בוחרת ללכת ולגדל את הילדים שלי במציאות יותר שפויה. וזו האמת. והיא כואבת. אבל אני אגיד אותה. כי זה מה שנשאר לי: לכתוב. לרקוד. ללוות. להיות טובה. להתחיל מחדש".
