הוא לא קם לעזוב, אבל הגוף שלו דאג שיתפסו אותו. זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בי כשצפיתי בסרטון של מנכ״ל Astronomer בהופעה של קולדפליי.
הרשת רעשה סביב הרומן שהתפוצץ לו בלייב, אבל אני לא נעצרת שם. כי בגידה, לרוב, היא לא הסיבה לגירושין, היא התוצאה. זה המהלך האחרון של נשמה שזועקת כשהמילים כבר לא מצליחות לצאת.
מה שתפס אותי באמת היה משהו אחר: לא המעשה עצמו, אלא האישיות שמאחוריו והדפוס שחוזר על עצמו. הוא לא נרקיסיסט כמו שמיהרו להכתיר אותו ברשת. הוא מנכ״ל, יזם, אדם עם רעב פנימי, תחושת דחיפות וצורך מתמיד בריגוש. אדם שלמד שהצלחה מגיעה מסיכונים, וכמעט תמיד זה עובד - עד שפתאום זה מתפוצץ לו בפרצוף.
הרבה מהלקוחות שאני מלווה הם בדיוק כאלה: מנהלים, יזמים, אנשים עם ADHD. מהירי מחשבה, נועזים, אסטרטגיים - אבל גם אימפולסיביים, מוצפים, משוכנעים שתמיד אפשר ״לסדר אחר כך״.
יש תבנית שאני פוגשת שוב ושוב: גברים לא יוזמים גירושין. הם מחזיקים, שותקים, קוברים, עד שבת הזוג כבר לא יכולה יותר - או עד שמשהו חושף אותם.
ולפעמים, זה בדיוק מה שקורה. לא באמת התכוונת לעזוב, אבל התת־מודע שלך כבר לא הסכים להישאר. אז הוא דאג לייצר את הרגע הזה. לא כי לא ידעת שיצלמו אותך. אלא כי עמוק בפנים אולי קיווית שמישהו יראה, שמישהו יתחיל להזיז משהו שכבר לא יכולת להזיז לבד. בגישור בקש״ב אני לא מסתפקת בלשאול מה קרה. אני בודקת למה זה קרה כך, איך הדפוס נבנה, ואיך אפשר לפרק אותו.
לפעמים זו הדרך היחידה להציל לא רק את הזוגיות, אלא גם את מי שנעלם בתוכה. אם אתם לפני, אחרי או ממש בלב הסערה - דברו איתי. יש דרך לגשר, גם כשהתת־מודע הוא זה שמנהל את העניינים.
