הזמר, הסופר והשחקן אילי גורליצקי ציין בשבוע שעבר יום הולדת 90. לצד פעילותו הענפה ורבת־השנים על הבמות - מדובר באומן שגם דאג לרווחתם של אומני ישראל. הוא הקים את אמ״י, ארגון אומני ישראל, ובהמשך את “אשכולות", האחראית על חלוקת תמלוגים לאומנים.
תפקידו המפורסם ביותר היה בהצגה ״שלמה המלך ושלמי הסנדלר״ בתיאטרון הקאמרי, שם הוא מככב עד היום. גורליצקי היה נשוי בעבר לשחקנית גילה אלמגור, לציירת דוריס ראו (ממנה יש לו שני בנים) ולרקדנית רותי לרמן, ממנה יש לו בן (אדם גורליצקי) ובת. בעשורים האחרונים הוא בן זוגה של ענת גלובוס, עורכת בחברת החדשות בערוץ 12. בני הזוג מתגוררים בתל אביב.
את מסיבת יום ההולדת חגג במלון אלקונין, בגינה של מסעדת רובע א' בחגיגה אינטימית, ערב שהיה גדוש באהבה, זיכרונות, ברכות אישיות ששיקפו את דרכו המיוחדת על הבמה ובחיים והדגישו את תרומתו הרבה לתרבות הישראלית. שרו לכבודו: הבן אדם גורליצקי, שייקה לוי, דורית ראובני ושרונה אלימלך. בנוסף השתתפו: חנן מלצר, דניאל פרידמן ונילי כהן. ניצחה על הכל בגאון: ענת בת הזוג.
מזל טוב אילי. איך היית מגדיר את עצמך אחרי 90 שנה? מה עוד תאחל לעצמך?
“שחקן, זמר, יוצר ואיש תרבות שפעל בעשרות חזיתות לאורך עשורים. אפשר לדמיין איך בגיל כזה נערכת מעין ‘סינתזה' של הצלחות וכישלונות, לא רק כדי לשפוט את העבר, אלא כדי להעמיק את ההבנה של החיים ושל האדם שהוא הפך להיות".
מה באמת היה חשוב במסע החיים שלך?
“הסתכלות לאחור מתוך רצון להבין את המשמעות, מה השאיר חותם, מה היה שולי. ההשפעה לעיתים לא נמדדת בפרסים אלא בזיכרון של הקהל. תפקיד שנראה קטן אז, הפך לאייקוני במבט לאחור. לשרוד ולהתחדש זו הצלחה בפני עצמה, במיוחד בעולם הבמה, שם קל להישכח או להישחק".
אם היית צריך לזקק את כל החיים שלך למשפט אחד - מה הוא היה?
“רגעים קטנים… שהם בעצם ענקיים. אי אפשר להתחרות בהצגה ההיא - ׳שלמה המלך ושלמי הסנדלר׳, הופענו איתה גם בפריז, לונדון, קנדה. יותר מאלף פעמים. מחיאות הכפיים האדירות, ההתרגשות מהקהל, הייתה תחושה שקורה שם משהו חד־פעמי. והשותפות המדהימות שלי, יונה עטרי ורחל אטאס. ובדיוק שם, בנקודה גבוהה, הבנתי שקשה לחזור על רגע כזה. שהתיאטרון הרפרטוארי, עם כל האהבה שלי אליו, הוא לא כל הסיפור שלי. שאני צריך לחשוב רחב יותר. אף פעם לא רציתי להיות ‘רק' שחקן, גם אם מצליח במיוחד. כל חיי הם מסע של למידה. זו הנקודה שחוזרת שוב ושוב, שמובילה אותי - פילוסופיה, היסטוריה, ספרות. הדמויות שהשאירו עליי רושם הן כאלה שמלאות באנרגיה, בתשוקה, במשמעות. כמובן, דמויות כמו שלמה המלך ושלמי הסנדלר. זה תפקיד שאהבתי. זו זכות אמיתית לשחקן לקבל הזדמנות כזו".
וכשחקן, תמיד אמרת מה שחשבת?
“אף פעם לא סתמו לי את הפה. תמיד אמרתי מה שחשבתי בקול ברור בלי לחשוש ובלי התנצלות ודעתי הייתה ידועה לכולם, בארץ הקטנה שלנו שכנתי בצד השמאלי שלה".
מה התובנה הכי חזקה שלך?
“שכל ההישגים שלי יהיו תחילתם של מעשים חדשים וראייה חדשה. שההישגים שלי לא יהיו סוף הדרך, אלא תחילתה של עשייה חדשה, שכל צעד יפתח פתח למבט חדש, לתובנות מרעננות, לפעולות שיש להן המשך. כי כל דבר שאני עושה הוא לא סיום".
מה דעתך על היחס במדינה לאומנים ותיקים?
“מדינה שזוכרת להוקיר את האנשים שבה, זו מדינה שראויה לאנשיה, אבל לא פעם אנחנו אומרים בחצי הלצה: ‘שחקן טוב רק כשהוא מת'. כי כשהוא חי הוא לא תמיד זוכה לכבוד הראוי. ההערכה מגיעה לעיתים מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר לשמוע אותה, כשמחיאות הכפיים נשמעות לריק".
אתה אדם נוסטלגי?
“יש בי אהבה לנוסטלגיה, לזיכרונות שמעלים בי שוב את היופי שבימים שחלפו. אין בי עצב עליהם. כל יום עוד מביא לי דברים יפים וטובים. כל ספר שאני קורא, מוזיקה שאני שומע, משפחה, חברים ויש עוד הרבה. בעיקר אהבה".
אז מה מאחלים לאומן בגיל 90?
“להמשיך ללמוד, כבר אמרנו? התפתחות אישית תמיד נראית לעין. הדור הצעיר יש בו תקווה, מוכשר להפליא. יש בו חוכמה אחרת, רגש חשוף, יש בו הרבה מאוד אור".
