הפרק האחרון של "המטבח המנצח VIP" של קשת 12, אולי היה אמור לעסוק באוכל, אבל בפועל, הוא היה הרבה יותר מזה. הפוליטיקה נכנסה עמוק לסירים, האידיאולוגיות בעבעו מהצלחות ופתאום מצאנו את עצמנו בעימות טלוויזיוני שהרגיש כמו ועדת חוץ וביטחון במטבח של סבתא. למרות הכל או אולי דווקא בגלל, יצאתי ממנו עם מחשבה אחת חזקה במיוחד: לפעמים הגישה מנצחת את התוכן.
אני מודה, בדעותיי הפוליטיות אני הרבה יותר רינה מצליח ואורנה בנאי מאשר אלי אוחנה, אבל הגישה שבה הוא אמר אותן? היא ראויה לציון. כשהוויכוח התלהט, אוחנה היה זה שעצר וגם זה שיצא החוצה והתנצל. החזיק את היד של רינה ואמר את המשפט שכל כך הרבה אנשים במדינה הזו שוכחים לומר, או פשוט לא יודעים: "גם אם אני לא מסכים איתך, אני מכבד אותך." כמה פשוט. כמה חזק. כמה חסר פה.
אוחנה טעה כשקרא למצליח "שמאלנית" והתנצל מעומק לבו על המילים שהטיח בה. אנחנו חיים במדינה שסועה, כואבת, רותחת. מדינה שבה אפשר לריב על הכול: על ציונות, על שייכות, על דגל, על שיר. אבל בואו נזכור: יש עדיין חטופים בעזה שמוחזקים בלי אוויר, בלי אור, בלי שיח. והנה אנחנו מקיזים דם על מילים, מקטלגים אחד את השני לפי תגובה בפאנל או סטטוס בפייסבוק, שוכחים לרגע כמה הכול שברירי. כמה חשוב לעצור. להקשיב. להכיל. לא להסכים אבל כן להבין.
הגישה שלו לא הופכת אותו לצודק, זה לא מבטל את הטענות של רינה או את הדמעות שלה. זה כן מזכיר לנו שאנחנו חיים במדינה בה יש כל כך הרבה דעות, זהויות, אמונות, אבל שולחן אחד וכולנו יושבים סביבו. רוצים לאכול, לדבר, להתווכח, להסכים ובעיקר להישמע. תדמיינו רגע הפוך: רינה מצליח יושבת סביב שולחן מלא באנשי ימין. לא מרימה את הקול. לא חורצת. רק מדברת, מקשיבה, עונה בגובה העיניים. בלי התנגחות, בלי טון של התנשאות. רק שיח.
השאלה היא לא מי צודק. השאלה היא איך אנחנו מציגים את זה. בין אם אנחנו שמאלנים, ימנים, אוהדי בית"ר או בני סכנין – הדבר היחיד שבאמת יכול להוביל לשינוי הוא לא כמה אנחנו יודעים לדבר, אלא כמה אנחנו מוכנים להקשיב. מאתגר מאד להיות סבלני פה, נכון. יקר, מפחיד, מתסכל. אבל אם לרגע אחד, כמו אוחנה, ננשום לפני שאנחנו מגיבים, אולי לא ננצח את הוויכוח, אבל ננצח את הדרך. אולי, אם נקשיב קצת יותר אחד לשנייה נוכל לתקן לא רק את התפריט אלא גם את עצמנו. גם את מה שבחוץ.
