דמיינו את הסצנה: אתם יושבים במטוס, הרגע עברתם רגעים של אימה. המטוס שלכם חווה תקלה חמורה, אתם נוחתים נחיתת חירום, הלב עדיין דופק כמו משוגע, הידיים רועדות. אצל רובנו - הראש היה מתמלא ב"הצלחתי לשרוד", "אני חייב לחבק את המשפחה", אולי אפילו "אני צריך רגע לנשום". אבל יש כאלה שמה שעובר להם בראש זה "יאללה, צריך להוציא את המצלמה".
זה בדיוק מה שקרה השבוע עם משפיענית מוכרת, שבמקום לעכל את מה שקרה, או לשתף את הקרובים לה שהיא בחיים, זה נראה שהיא בחרה לצלם סרטון טיקטוק מתוסרט למחצה, עם ציטוט של "שרדתי התרסקות מטוס" כשברקע סאונד ויראלי. התוצאה? עשרות אלפי לייקים, אינסוף תגובות - ותחושה אחת גדולה של ניכור מהמציאות.
@adiangelll כמעט נפטרתם ממני הולוג בדרך
♬ Jet2 Advert - ✈️A7-BBH | MAN
הסיפור הזה הוא לא רק על משפיענית אחת. הוא על כולנו. על דור שגדל עם עדשה מול הפנים, עד כדי כך שכל חוויה - אפילו כזו שעלולה להסתיים במוות - חייבת להפוך ל"תוכן". נראה שהמצלמה כבר לא רק מתעדת את החיים שלנו, היא מחליפה אותם.
הבעיה היא שזה יוצר תרבות שבה אנחנו חווים הכל דרך מסך - גם את הסכנות, גם את הכאב, וגם את ההישרדות. רגעים של אמת הופכים לסטורי. ואיכשהו, במקום שזה ירתיע אותנו - זה אפילו מתגמל אותנו: לייקים, צפיות ותגובות מפרגנות.
אבל אמיצה? באמת? בשבילי זו לא גבורה - זו ניתוק. זו עדות כואבת לכך שאיבדנו את היכולת לחיות רגעים כמו שהם, בלי לתעד, לערוך, ולשווק אותם. ואולי, וזה החלק העצוב, היא בכלל לא חריגה. אולי כולנו כבר שם, רק מחכים לדרמה הבאה כדי לפתוח מצלמה.
פנינו למשפיענית הרשת וזו תגובתה: "חשוב לי להבהיר שאני אדם רגוע בטבע שלי, שמתפקד מצוין במצבי לחץ. כמו שציינתי בשאר הכתבות, בו זמנית יצא לי לסייע בלא מעט התקפי החרדה שקרו על הטיסה, והרוגע שהשריתי עזר להרגיע את הנוסעים סביבי. הסרטון המדובר משקף גישה של התמודדות דרך שמירה על קור רוח והקללת הסיטואציה - מתוך רצון אמיתי להרגיע ולא מתוך חוסר אכפתיות, אלא מתוך הבנה שלחשוב בצורה רגועה ולשדר קלילות יכול לעשות הבדל גדול. ובעיניי, זו מיומנות חשובה, ובדור שלנו יש לזה ערך מיוחד. מעבר לזה שאני יוצרת תוכן במקצוע שלי ואני מפרסמת ומתעדת את כל חיי, לטובה או לרעה, בשמחה ובעצב. וזאת בעיניי אותנטיות במאה אחוז".
