בסוף השבוע האחרון, רותם סלע ויעל גולדמן חגגו את יום הולדתן יחד עם גל גדות ולירון ויצמן במלון יוקרתי במדבר. כתבה שפרסמנו כאן, באתר TMI, גרפה כצפוי הרבה תשומת לב. מה שפחות צפוי – לפחות מבחינתי, היה שטף התגובות שיצא מגבולות הביקורת הסבירה והפך למתקפה אישית.
אני רגיל לזה שסלבס סופגים ביקורת - לפעמים בצדק, לעיתים לא. במיוחד בזמנים כאלה, בעיצומה של מלחמה, כשכל פוסט מעלה שאלות על טעם, רגישות ו"חיבור למציאות". אבל הפעם, זה פשוט הרגיש מוגזם. לא בגלל שלא צריך לבקר - אלא כי נראה שפספסנו את המטרה.
תגובות כמו: "מנותקות וחלולות", "קצת צניעות בזמן מלחמה", "יש חטופים והן חוגגות", מעלות שאלה אחת פשוטה: למה? למה ההתקפה האישית הזו דווקא עכשיו, דווקא עליהן?
אני רוצה להאמין שבדיוק כמוני - כל אחד ואחת בארץ הזאת רוצים לראות את החטופים חוזרים הביתה. אין ספק בליבי שגם ארבע הנשים האלה - שכל אחת מהן, ואני אומר את זה כמי שעובד בתחום, פועלת רבות למען המדינה, והיו רוצות את אותו הדבר.
באותה נשימה, אני לא מתיימר לדעת מה עובר על משפחה שיש לה חטוף בעזה. אף אחד שלא חווה את זה לא יכול להבין באמת. אבל מפה ועד להגיד שמי שמפרסמת תמונה מיום הולדת או חופשה היא "מנותקת"? זו קפיצה לא הוגנת למסקנות.
צריך להבין – לפעמים הנפש פשוט זקוקה לנשימה. אין דבר רע בלחגוג יום הולדת. אין חטא בהתנתקות רגעית מהחדשות, מהכאב, מהכעס. זה לא נובע מחוסר אכפתיות - אלא בדיוק להפך: מהרצון להחזיק מעמד, להמשיך לחיות. וזה לא אומר שמפסיקים לחשוב. לא אומר ששוכחים. זה פשוט אומר שאנחנו אנושיים.
ובואו נדבר לרגע על גל גדות - כן, היא כוכבת הוליוודית, כן, היא חיה בלוס אנג’לס, אבל רק השבוע למשל, היא הגיעה לבקר את משפחות החטופים בכיכר. מלבד זה, היא עושה מאחורי הקלעים מהלכים שכוללים לא מעט סיכונים מקצועיים למען המדינה - והיא עוד זו שסופגת ביקורת? מתי הפכנו לחברה שכל כך קל לה לצעוק "בושה", גם כשהתמונה הרבה יותר מורכבת?
רותם, יעל, גל ולירון הן בסך הכל נשים עם חיים, רגשות ומשפחות. בדיוק כמונו. ההבדל היחיד - הוא שהן מוכרות. הן לא צריכות להפסיק לחיות רק כי הן באור הזרקורים, בדיוק כמו שאנחנו לא מבטלים את החיים שלנו בגלל החדשות, אלא חיים לצידן.
ובינינו, רובנו ממשיכים בשגרה. מעלים לסטורי מה אכלנו, איפה בילינו, לאן טסנו ומה קנינו. אז למה כשמדובר בסלבס - זה פתאום הופך ל"חוסר רגישות"? אפשר לדבר על שטחיות, אפשר לדבר על ראוותנות - אבל זו כבר שיחה אחרת. הנקודה כאן היא שיש פעמים בהן הביקורת מוצדקת - אבל הפעם? ממש לא.
