עונת “האח הגדול” הנוכחית ידעה לנוע בין אינספור נרטיבים, דמויות ראשיות מתחלפות וסיפורים שנולדים ונעלמים בכל שבוע. ההפקה ניסתה להחזיק אותנו מול המסך עם טוויסטים, משימות מופרכות וריבים בלתי פוסקים, אבל לאורך כל העונה נשארו שני קווים ברורים, כמעט אובססיביים: מערכת היחסים של שני אדרי ויובל לוי, והניסיון הלא־ממש ממומש למערכת יחסים בין תרצה כהן לארז איסקוב. אלו שתי זוגות שמסומנים שוב ושוב כצירי עלילה מרכזיים, ויותר מכך - שתי מראות הפוכות שמונחות זו מול זו כמעט בכוונה תחילה.
שני מול תרצה - אישה פלדה ואישה חרסינה
שני ותרצה הן שתי נשים שונות לחלוטין. תרצה מצטיירת כמי שנכנסת לדפוסים כנועים, מאפשרת לאיסקוב לדרוס אותה ולהשליך עליה עוד ועוד תוויות של קורבן. היא מתונה, סבלנית, אולי אפילו אומניקי״ת לדעת חלק מדיירי הבית. כזו שתמיד תחפש את הפשרה ואת הצד של האחר, גם כשהדבר פועל לרעתה. זה נוגע ללב מצד אחד, אבל גם הופך אותה לטרף קל עבור מי שנמצא מולה. לעומתה שני היא דמות חזקה שאי אפשר לקפל. אישה שלא מוכנה שמישהו יגיד לה מה לומר, שמחזיקה את יובל קצר (מאוד!), שלא מהססת לעמוד על שלה גם כשהמחיר כבד. לפעמים היא נתפסת כרודה בו, אבל הצופים יודעים שזו אישה שלא נבהלת משום גבר ושבמערכת היחסים היא זו שמובילה.
יובל מול איסקוב - המנהיג והדיקטטור
גם בני הזוג עצמם נכתבים על ידי ההפקה כהפכים מוחלטים. יובל, בן הזוג של שני, הוא גבר רגיש, מכיל, מישהו שמעדיף לוותר במריבות ולרדת מהעץ מאשר להבעיר אש גדולה. גם כששני מתעקשת, הוא זה שדואג להרגיע ולהוביל לעמק השווה. מנגד, איסקוב הוא כל מה שיובל לא - שתלטן, אגרסיבי, חסר יכולת הקשבה. מבחינתו מי שלא חושב כמוהו פשוט טועה, ובמערכת היחסים מול תרצה הוא מתעתע בה פעם אחר פעם, מתקרב ואז מתרחק, משדר לה רמזים סותרים וגורם לה להיאחז בתקווה שווא. בעוד היא מאוהבת בו עד כאב, הוא משחק ברגשות שלה. מדובר בדינמיקה אכזרית שצופים רבים מתקשים לראות בשוויון נפש.
כוח מול רעל.
הפער הזה בין שתי המערכות מחדד את ההבדל המהותי גם באופן שבו מופעל הכוח. שני משתמשת בכוח שלה כדי לעמוד על שלה, אבל גם יודעת להתנצל כשצריך. היא לא רומסת סתם, היא מבטאת את עצמה אך גם דואגת שיובל ירגיש רצוי ואהוב. יש לה רגעים קשים, כן, אבל היא תמיד מצליחה לשמור על איזון בין העצמאות שלה לבין החום שהיא נותנת. איסקוב לעומת זאת אינו מכיר במושג הזה בכלל. הוא לא מתנצל, לא מפנה מקום לאחרים, מתנהג בגסות הן כלפי תרצה והן כלפי שאר דיירי הבית. כולם לידו צריכים ללכת על ביצים. ההבדל הזה בין דמות חזקה ששולטת אך גם נותנת אהבה, לבין דמות רעילה ששולטת דרך רמיסה, הוא בדיוק מה שהופך את ארז איסקוב לאוהב יותר בתוך הבית, אך דווקא את שני לאהודה יותר בחוץ.
כאן נכנסת לתמונה נקודת המפגש עם הקהל. שוב ושוב מתברר שהצופה הישראלי מעדיף להתחבר לדמות הקורבן. תרצה נבנתה ככזו מהיום הראשון בבית, כשאיסקוב החל “לשחק” בה, והנרטיב הזה מלווה אותה עד היום. היא זו שמקבלת את חיבוק הקהל, את התמיכה בטוקבקים ובתגובות ברשתות. שני, לעומת זאת, זכתה לרגעים אחדים של קורבנות, בעיקר בפרשה סביב אמא של יובל. אבל במהרה שבה לתדמית של האישה החזקה והדומיננטית. ובישראל, לצערי, נשים חזקות נתפסות לעיתים קרובות כמאיימות, פחות “נעימות” לצפייה, ולכן זוכות לפחות אהבה מהקהל.
ובכל זאת, צריך לומר ביושר: שני היא אחת הדמויות הכי מעניינות שנראו כאן בשנים האחרונות. דמות נשית שלא נכנעת, שלא מתנצלת על מי שהיא, שלא מוכנה שיגבילו אותה. היא זו שמניעה את הדרמות הגדולות של הבית, היא זו שמחזיקה את הקו המרכזי של העלילה. תרצה אולי נהנית מתמיכה, אבל הצפייה בדמות שלה פחות מסעירה, פחות מרגשת, פחות מספקת לצופה שמחפש דמות טלוויזיונית גדולה מהחיים.
וכעת ההימור שלי…
ואחרי כל מה שכתבתי, ההימור שלי ברור: תרצה כהן תהיה הזוכה של העונה. יש לי לא מעט סיבות לחשוב כך: ראשית, אהבת הקהל אליה ברורה התגובות, הטוקבקים, ההזדהות עם הסיפור שלה. שנית, אנשים מתחברים יותר לדמות הקורבן. גם שני יצאה קורבן בפרקים מסוימים אבל אלו היו אפיזודות קצרות, בעוד שתרצה מוצגת כקורבן של איסקוב כבר מתחילת העונה.
סיבה נוספת היא שהקהל הישראלי מתקשה לקבל נשים חזקות. פעם אחר פעם מתברר שהציבור מעדיף את הדמות הכנועה, המתפשרת, מאשר את האישה שמנתצת את השלשלאות, מרימה ראש ולא מתנצלת. ולבסוף, יש גם את ההיסטוריה האישית שלי כצופה: כמעט בכל עונה אני אוהב דווקא את מי שמסיים במקום השני. ליהיא גרינר, שני גולדשטיין, בר כהן, סתיו קצין וכמובן פרידה עוזיאל הן חלק מהדוגמאות - כולן נשים חזקות שהפסידו ברגע האחרון. אם כך, ואם שני היא המועמדת האהובה עליי העונה, סביר שגם היא תצעד בגאווה אל המקום השני, ותשאיר את תרצה כהן עם המיליון.
