השבוע שחררה יוצאת “האח הגדול” אמילי קופר את הקליפ לסינגל החדש שלה “בוז’ה מוי”. מי שמכיר את דרכה בריאליטי לא הופתע - הרי כל הדמות שלה נבנתה סביב הרצון להפוך לזמרת. ההפקה כבר סידרה לה שיר בבית, והיה ברור שהיא נכנסה כדי לתרגם את דקות התהילה לקריירה מוזיקלית. אלא שבמקום להציג עומק מוזיקלי ולהוכיח שהיא באמת אמנית, קופר הלכה על מה שהפך לשיטה השחוקה של ימינו - שיר קליט וקליפ מתוקשר, שדווקא בגלל זה לא הצליח להשאיר אותי אדישה.
בקליפ החדש היא נראית מתעללת לכאורה בגבר: תולה אותו הפוך, מכה, מענישה במסור, מגהץ, ואף גוררת אותו על הרצפה, כשהוא נראה מעולף. מצאתי את עצמי צופה בזה עם פרצוף עקום - כי מעבר למילים הרדודות והלחן הקליט, אי אפשר להתעלם מהשאלה: ממתי זה לגיטימי לחשוב שזו דרך מקובלת לייצר עניין?
וכאן מתחבא האבסורד האמיתי: אלימות היא אלימות - נקודה. היא לא הופכת לנסבלת רק כי האוחזת בה היא אישה. תדמיינו לרגע קליפ הפוך - גבר תולה אישה, מכה אותה, שופך נוזל בערה ומצית את ביתה. היינו רואים סערה ארצית, כותרות ראשיות, זעם ברשתות, וקליפ שמוסר מ"יוטיוב" תוך שעות. אבל כשזה הפוך? איכשהו זה עובר בשקט יחסי. מזל שארגוני נשים כבר דרשו את הסרת הקליפ וזה הצעד המינימלי.
ואם נשים את הקלפים על השולחן, קשה להתעלם מהמציאות הלאומית והאישית שבה אנחנו חיים. מאז השבעה באוקטובר, כשכולנו חיים עם תמונות של זוועות חרוטות בזיכרון, לראות על המסך אדם תלוי הפוך, כלי עינויים וסצנות של השפלה, זה לא רק חוסר טעם. זו חוסר רגישות בוטה, כמעט אטימות מוחלטת, שמדרדרת מעבר לגבולות המוסר.
מי שהעלה את הרעיון לקליפ ידע היטב מה הוא עושה. קופר לא ניסתה לייצר אומנות, אלא באזז והיא קיבלה אותו - כותרות, רעש, סערה ברשתות. אבל השאלה האמיתית היא לא עליה, אלא עלינו. האם אנחנו באמת מוכנים להמשיך לצרוך כל פרובוקציה, רק כי היא עטופה במוזיקה קצבית וקליפ "נועז"? או שאולי הגיע הזמן להפסיק למחוא כפיים לכל מי שמוכר "אומנות", ולהגיד עד כאן. אמילי מצידה כבר פרסמה פוסט התנצלות כשציינה שמבחינתה, אלימות היא לא משחק ואין היא מעודדת או תומכת בה.
האם אתם מסכימים שמדובר בקליפ שמבטא אלימות או שהכל בהומור - מדובר באסקפיזם? הצביעו בסקר
