חודשים ארוכים לפני שגופו נכנע, אבא שלי ביקש למות. האיש עם הגב החסון, פיזית ומטאפורית, הפך כחוש, חלש וחולה. יום אחרי יום ביקש שאעזור לו ללכת, שאקח אותו להמתת חסד בשווייץ. הוא לא הפסיק לראות איך החיים מתרחקים ממנו בזמן ששאריות הגוף ממשיכות להיאחז בהם.
בין שנינו חזר משפט כמעט קבוע, ספק בדיחה ספק אמת: ״איתך הייתי הולך לשואה״. זו הייתה הדרך שלו לומר: ״אני סומך עלייך עד הסוף״. האיש שניצל מהנאצים כשהיה בן 14 למד לסמוך עליי ככל ששנינו התבגרנו, כפי שאני סמכתי עליו כל חיי.
אלא שכשהשנים האחרונות הכניעו אותו, הוא לא רצה יותר להינצל. הוא ביקש שאהיה שותפה לא רק לחיים, אלא גם לסוף. ״יש לך קשרים, את מכירה אנשים״, ניסה לשכנע אותי למצוא את הדרך להפסיק את ייסוריו. אבל בארץ שלנו, גם היום, האפשרות הזאת כמעט בלתי קיימת. לא נותנים למות. מקדשים את החיים גם כשהם כבר אינם חיים, כשאין בהם תנועה, שמחה, בחירה או כבוד.
זה השבר הכי גדול שליוויתי בו את אבא שלי: לדעת שהוא רוצה ללכת, שהוא מוכן, שהוא צלול, שהוא מבקש בכל ליבו, ואני לא יכולה לעזור. אבל זה לא רק סיפור פרטי. לא רק על אבא היקר שלי, מוטקה שטרן בלבד אני כותבת, אלא על דור שלם. דור שהגיע לארץ הזאת כאל הארץ המובטחת, מקום של חיים אחרי מוות. מי שנמלט מהשמדת היהודים מצא כאן בית, חירות, סיבה לחיות. ואולי דווקא משום כך, הכאב גדול יותר. האיש שכל חייו היו קודש לבניין הארץ ולחיים עצמם מצא את עצמו בסוף מבקש למות.
ילדות שנקטעה
מרדכי (שנולד בשם אנדרש) מוטקה שטרן נולד ב־1934 בבודפשט. כשהיה בן 5 פרצה המלחמה. במרץ 1944, כשהנאצים נכנסו לעיר, כבר היה בן 01 וחייו הפכו למלחמה יומיומית: גטו, איסורים, רעב, גירוש. בשנה זו נקרע ממשפחתו ונשלח בצעדות המוות הקפואות לעבר אוסטריה. 12 שעות צעד על בטן ריקה עם מחשבה אחת בלבד: לשרוד.
בתוך החשיכה היו גם רגעי חסד קטנים: חייל נאצי שנתן לו לשלוח גלויה להוריו, יהודים מחופשים לחיילים שהצליחו להציל אותו ואת הקבוצה. בסופו של דבר חזר לבודפשט חולה ורזה, התאחד עם אחותו ורה ושרד עם הוריו את הגטו עד לשחרור. לאחר המלחמה הצטרפה המשפחה לתנועה הציונית דרור הבונים. אבא עשה את דרכו לארץ ישראל לבד. תחילה מצא מקלט במחנה ילדים בעיר אנסבך, אחר כך עלה לאונייה ״אקסודוס״. כשנמלי חיפה כבר נראו באופק, הועלו המעפילים על אוניות בריטיות וגורשו חזרה לגרמניה.
רק במרץ 1948, לאחר שהייה במחנות סגורים, הצליחו להגיע לארץ באופן חוקי. מוטקה בן ה־14 הגיע במסגרת עליית הנוער לקיבוץ שדות ים. כעבור שנתיים עלו גם הוריו, והוא, בגיל 17 בלבד, נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי לפרנס את משפחתו. בארץ נפרד מאביו, שחלה ונפטר, שירת שירות צבאי משמעותי וכאן גם פגש את אהבת חייו, כרמלה, אמי היקרה, שקיבלה את מאות מנחמינו בסבר פנים יפות תוך חזרה על המנטרה שהפכה לשחוקה, “הוא נגאל מייסוריו, הגיעה שעתו. הוא לא היה רוצה לראות את עצמו חי ככה". נזכרתי ונזכרו גם רבים במשפט שאמר פעם איציק מרדכי, “באתי לנחם ויצאתי מנוחם".
אהבה, משפחה ועבודה
באלבומי התמונות שדפדפנו בהם במהלך השבעה, אי אפשר היה להתעלם מהחזות שלו: חתיך, מרשים, מזכיר שחקן קולנוע. הוא פגש את אמא שלי בחגיגות יום העצמאות בקריות. הוא הגיע עם חברים, היא עם חברות. הניצוץ היה מיידי, וכבר בפגישה השנייה אמו ואחותו קיבלו את כרמלה בחיבוק. יחד בנו בית והביאו לעולם ארבעה ילדים: דורון, ליאורה, אילנה ואמיר. את חתניו וכלותיו, אבנר, רוני, קרן ומיכל אהב אהבת נפש. תשעה נכדים: שחר, עידו, עמית, יובל, יואב, עמרי, שיר, זוהר ואלון, ובהמשך חמישה נינים: רום, נילי, ניב, אימרי והוא גם זכה להכיר ולהחזיק את דור, שנולדה לפני כחודש.
הבית בקריות אולי היה צנוע, כמו רבים באותם ימים, אבל היה מלא בערכים, כמו שמירה על כבוד ועזרה לזולת. אבא שלי היה איש של כבוד, ואני חניכה שלו באקדמיית הכבוד שייסד. לא נותנים לאף אדם קרדיט על מה שלא עשה ולא הופכים לסמרטוטי רצפה מול אף אדם. אבא עבד קשה כל חייו. אמא תמיד דאגה להזכיר לנו כמה.
אף שהמלחמה קטעה את לימודיו הרשמיים, הוא התקדם בצורה מעוררת כבוד בסולל בונה, הפך למנהל המחלקה לעבודות מיוחדות ואף קיבל את פרס “עובד ישראל" מהנשיא חיים הרצוג. בהיותו איש עמל ועבודה סירב להצעות רבות של קבלנים צמאי ממון לעבוד איתם, הכסף אף פעם לא היה העניין המרכזי. החינוך בבית היה פשוט: להיות צנועים, להכיר תודה, להבין ששום דבר לא מובן מאליו.
האחריות והאובדן
אבא שלי דאג תמיד. מאז שהיה נער שנשא על כתפיו משפחה שלמה ועד ליום האחרון, תמיד היה שם. תמיד חיפש דרך לעזור, לתמוך, לשמור. וכאן, בסוף, נחשף הפער האכזרי. גם כשהיה ברור שאין לו עוד חיים לחיות, גם כשהגוף הפך לאסיר והכאב לא הרפה, הוא לא קיבל את הזכות למות בכבוד. המדינה שאותה בנה במו ידיו ידעה להעניק חיים, אבל לא ידעה להעניק לו מוות בכבוד. אבא שלי, שכל חייו היו מסע של תקומה ושל אחריות, מצא את עצמו מבקש ומבקש שוב ושוב רשות ללכת. בקשה שלא נענתה.
המורשת והמסר ממורשתו של מוטקה שטרן היא של נחישות, עבודה קשה, ענווה ואהבת הארץ. אבל היא גם קריאה, בשבילי ובשביל כולנו, להקשיב לקול של מי שכבר לא רוצה להיאחז עוד. להבין שלפעמים חמלה אמיתית היא לא להכריח לחיות אלא לאפשר לבחור. אבא שלי נפטר בגיל 91 אחרי חיים מלאים. הוא אחראי לבניית כמעט כל גשר בארץ שאתם נוסעים עליו או מתחתיו, כפי שהוא עצמו היה גשר בין החיים שם, באירופה, לכאן, בישראל. אבל בשנים האחרונות שלו הבנתי עד כמה חשוב לדבר על המתת חסד. עד כמה חיי אדם אינם רק מספר השנים שחי, אלא גם איכות החיים, האפשרות לבחור והכבוד האנושי. הוא ביקש למות ולא נתנו לו. אני כותבת כדי שלא נשכח, כדי שנזכור לא רק את חייו אלא גם את בקשתו האחרונה.
אבא שלי, אהוב יקר שלי, נלחמת עד כלות הכוחות. ביקשת לסיים את חייך בכבוד, והמדינה לא אפשרה לך. לראות אותך מתייסר היה לי שיברון לב יומיומי. אני קוראת מכאן למחוקקים: תנו לאנשים את הזכות למות בכבוד, כפי שהם יכולים לחתום על תרומת איברים. זוהי זכות בסיסית של כל אדם לבחור איך חייו יסתיימו, בלי סבל מיותר ובלי השפלה. אוהבת אותך לנצח, אבא שלי. היית הכי טוב שאפשר להיות.
