מאז שסיים את דרכו בבית "האח הגדול" במקום השני, ארז איסקוב ממשיך להיות בכותרות. המעבר המפואר לדירת יוקרה בשכירות של 140 אלף שקלים, ההתעניינות בגזרת "גולסטאר", והסיפורים הרומנטיים בתוך בית האח - נדמה שהשוק התקשורתי עוד לא שבע ממנו. ועכשיו, על הפרק: פודקאסט חדש בנושא זוגיות ורווקות, אולי לצד מאיה קיי כוכבת "הישרדות".
אבל כאן יש בעיה אחת קטנה - והיא לא באמת קטנה. איסקוב עצמו הודה שוב ושוב בבית “האח הגדול” שמעולם לא היה לו קשר זוגי ארוך טווח. כלומר, לבחור יש אפס ניסיון אישי בנושא הפודקאסט שהוא עתיד להגיש. לקבל ממנו טיפים על זוגיות זה בערך כמו לקבל טיפים ממרגול בהכנה לבר מצווה - כי לשניהם לא הייתה! וזו לא רק בדיחה, זו סתירה מהותית שמעלה שאלה אמיתית: איך אדם שאין לו כלים מהחיים האישיים אמור להדריך אחרים בעולם כל כך עדין ועמוק?
“ילדה מהפריפריה” - כרטיס הביקור של ארז
אם נחזור אחורה לעונה האחרונה, קשה לשכוח את הרגעים שבהם איסקוב התנסח לגבי נשים. רגע השיא היה בשיחה עם חן וארז מוגרבי, שבה הכריז שהוא מחפש “ילדה מהפריפריה”, עדיף לא רעשנית ולא פלרטטנית, מישהי שאפשר “לחנך” ו“לעצב”. השפה הזו - כאילו מדובר בטלפונים שמאבדים ערך עם הזמן - לא רק מזעזעת, אלא גם חושפת עולם מושגים שבו נשים נתפסות כחומר גלם שמחכה לעיצוב, דחיסה והקטנה כדי להתאים למידות הצרות של איסקוב.
אבל זו לא אמירה תלושה. זו תפיסת עולם שחזרה שוב ושוב לאורך העונה, לא רק במילים אלא גם במעשים. מול תרצה, למשל, ראינו איך הוא מתקרב אליה, מייצר רושם של חיבה, ואז בבת אחת מתרחק, מעלים את הקרקע מתחת לרגליים שלה. מול נשים אחרות - אותו דפוס: משחק בלבבות, משדר חום ורצינות, ואז מכבה הכול ומותיר אותן תוהות אם הן “הבינו לא נכון”. זה בדיוק מה שמכונה גזלייטינג: לייצר מציאות רגשית של קרבה, ואז להכחיש אותה ולהשאיר את הצד השני מבולבל וחסר ביטחון.
וכאן לא נגמר הסיפור. מעבר לגזלייטינג, הייתה גם השפה - קטנה, מזלזלת, כוחנית. הוא דיבר על נשים כעל “ילדות תמימות”, כאילו הערך שלהן נמדד אך ורק בתמימותן וביכולתן להישאר “נקיות” מגילוי דעת או עצמאות. הוא סיווג אותן לפי רמת ה״פלרטטנות”, כאילו עצם היכולת של אישה להיות מושכת ובטוחה בעצמה היא פגם. זו לא סתם התנסחות בעייתית - זו השקפת עולם מסוכנת, שמנכיחה שוב ושוב את הפחד של גברים מהדור הישן להתמודד עם אישה שווה בגובה העיניים.
המסר שעולה ממנו ברור: איסקוב לא מחפש פרטנרית, הוא מחפש חומר ביד היוצר. לא שותפה, אלא תלמידה. לא מישהי לחלוק איתה חיים, אלא מישהי לשפץ ולעצב כך שתתאים לסטנדרטים שלו. וזה בדיוק מה שהופך את השיח שלו למטריד כל כך - הוא לא מדבר על זוגיות כשוויון, אלא על מערכת יחסים שבה צד אחד שולט, והצד השני מתכווץ לתוך הציפיות שלו. וכאן מגיעה השאלה האמיתית: האם זה המודל שאנחנו רוצים להנחיל לרווקים ולרווקות צעירים? האם אלה הערכים שהם אמורים לקחת לחיים האמיתיים?
חשבון נפש של ערב כיפור
בפתחו של יום כיפור, כולנו עוצרים רגע לחשוב - על מה אנחנו סולחים, ומה אנחנו מבקשים לתקן. זו בדיוק הנקודה שבה צריך לשאול: האם דמות כזו, שמקדמת מודל זוגי של “אישה של פעם”, היא מה שאנחנו רוצים לחזק? איסקוב לא מחפש “אישה עם קריירה”, לדבריו. מבחינתו, התפקיד של האישה נשאר זהה למה שהיה באמצע המאה ה־19: לבשל, לנקות, לגדל ילדים. גברים שולטים, נשים מצייתות. הבעיה היא לא רק בארז עצמו. הבעיה היא במערכת שמעניקה לו במה חדשה, ועוד בתחום שבו השקפת עולמו כה מצומצמת. במקום לעודד שיח זוגי בריא, מודרני ושוויוני - אנחנו נותנים לגבר שמבקש “ילדות תמימות” להחזיק מיקרופון.
כמו כל משתתף בריאליטי, גם איסקוב זכאי לדף חדש אחרי יציאתו מהבית. אפשר לסלוח, אפשר לאפשר לו להמשיך הלאה. אבל פודקאסט על זוגיות זה כבר לא צעד תמים. זה מסר. זה ניסיון למסגר אדם חסר ניסיון אישי, בעל תפיסות בעייתיות ומיושנות, כסוג של מורה דרך בתחום הרגיש ביותר שיש.
וזה בדיוק המקום שבו צריך לעצור. כי אם ביום כיפור אנחנו באמת מחפשים להתחיל מחדש, אולי כדאי להתחיל במקום אחר - להפסיק להעלות על נס מודלים גבריים מהסוג הזה, שמציעים “לחנך” נשים במקום להקשיב להן.
