בהיכל התרבות ת"א ע"ש צ'ארלס ברונפמן הוקרן לראשונה הפרק הפותח של הסדרה "אור ראשון" מבית קשת 12, המביאה למסך את סיפוריהם של גיבורי ולוחמי השבעה באוקטובר. שם, רגע לפני ההקרנה, פגשנו את השחקן נבו קטן, שמגלם את דמותו של איתמר חדד. בריאיון הוא שיתף בתחושת השליחות, הקושי הרגשי והמפגש האישי עם האדם שעליו מבוססת הדמות.
אנחנו נמצאים כאן בערב הקרנת הבכורה של "אור ראשון". איך אתה מרגיש?
"מרגש מאוד. הרבה רגשות שעוברים לי בגוף, אם זה שמחה, אם זה עצב, אם זה הכל ביחד. אבל בסוף אני מרגיש שליחות מסוימת, ואני שמח שהדבר הזה קורה".
מה היה הדבר הראשון שעבר לך בראש כשקיבלת את ההצעה להשתתף בתוכנית?
"שזה נורא מורכב. שזה לא דמות רגילה, שאני יוצר לה עולם משלי, ובונה לה את מה שאני רוצה ואיך שאני רואה את זה. בסוף אני משחק בן אדם אמיתי. אז רוב ההתעסקות שלי באמת לא הייתה באיך לשחק אותו, אלא בפן הנפשי יותר, ואיך אני נערך לדבר הזה".
הסדרה באמת מבוססת על סיפוריהם של אנשים אמיתיים מהשבעה באוקטובר. עד כמה הרגשת מחויבות לאותם אנשים שאתה בעצם מספר את הסיפור שלהם?
"מאה ממאה מחויבות. בסוף באתי לספר סיפור של בן אדם שחווה דברים נוראים ואיומים בשבעה באוקטובר. זה משהו שאתה לא באמת יכול להיכנס לנעליים שלו, אתה לא באמת יכול להבין, אתה לא באמת יכול להרגיש. אני הייתי לוחם בצבא, ועדיין אני לא יכול להיכנס לנעליים שלו ולא יכול להבין את מה שהוא עבר. אני יכול רק לנסות, ובגלל זה, שוב אני אגיד, רוב ההתעסקות שלי הייתה בפן הנפשי - במה הוא הרגיש באותו רגע, במה הוא עבר, על מה הוא חשב, על מה הוא לא חשב. זה העיקר שהתעסקתי בו".
אמרת שבעצם היית לוחם בעצמך. אתה חושב שזה באיזשהו מקום השפיע על המשחק וההשתתפות בסדרה?
"כן. כמו כולם. אמרתי את זה בעבר ואני אגיד את זה גם שוב - אני חושב שאנחנו מדינה בפוסט-טראומה. אני לא היחיד, לדעתי כולנו כבר בפוסט-טראומה. אז ברור שזה משפיע, ברור שזה פוגש אותך, ברור שזה דברים שקרו לך בעבר האישי שלך פוגשים אותך במציאות הנוכחית היום. אבל שוב, אתה מתמודד עם זה. זו הרבה מאוד עבודה נפשית".
יצא לך לפגוש או לשוחח עם הדמות האמיתית שמבוססת עליה הדמות שלך בסדרה?
"בטח. נסעתי לאופקים, פגשתי את איתמר, ישבתי איתו לקפה ודיברנו. הוא סיפר לי בהרחבה על כל הדברים שהוא עבר. זה נתן לי תמונה רחבה יותר למה אני נכנס בעצם, לאיזה הרגשה הוא עבר שם. זה מאוד עזר לי ובאופן אישי עשה לי מאוד טוב להכיר את הבן אדם שאני מגלם ומשחק. זה נתן לי עוד איזושהי מוטיבציה לדמות".
איך הייתה העבודה באווירה כל כך טעונה רגשית? היו רגעים שהרגשת שקשה לך להמשיך לצלם?
"כן, היו רגעים שהייתי צריך איזושהי שנייה, דקה או שתיים להתאפס ולהירגע בין סצנה לסצנה. אני יכול להגיד לך שההפקה הזאת היא הפקה מדהימה, מכילה בצורה בלתי רגילה, צנועה ורגישה מאוד. היא רואה אותך. לא הייתי צריך לבוא ולבקש - שמו לב, ולא רק לגביי אלא לכולם. כל רגע שבן אדם היה צריך שנייה לעצמו, נתנו לזה לגיטימציה ונתנו לזה לקרות. ואני מאוד שמח על זה".
יצא לך למצוא את עצמך לוקח את הדמות שאתה משחק איתך הביתה בסוף יום צילום?
"תשמעי, בסוף אני סטודנט למשחק, אז הייתי מסיים יום צילום ונוסע חזרה ישר ללימודים. לא באמת הייתה לי את האפשרות, זה היה קורה לי בעיקר במונית בין לבין. וכן, היו גם פעמים שזה היה לוקח אותי לבית ספר והייתי צריך להעלות איזשהו תרגיל או לקרוא טקסט לשיעור, והייתי אומר לעצמי - רגע, אני צריך שנייה לנשום. גם בבית ספר מכילים ומקבלים את זה. בסוף אנחנו מתעסקים פה בחיים של אנשים אמיתיים, בדבר שעדיין קיים עד היום. יש עדיין חטופים בעזה, יש עדיין לוחמים שנלחמים בתוך עזה. אנחנו עדיין בתוך המלחמה הזאת. זה לא נגמר. ובסוף כולם מבינים הכול".
