המלחמה אולי רחוקה גיאוגרפית מחייה של קורל סימנוביץ', אבל נוכחת בהם בכל רגע - כאם, כאישה ישראלית וכמי שחיה בלב אירופה לצד בעלה, הכדורגלן סרג’י רוברטו. פגשנו אותה על הסט של מותג השיער Olière Paris שצירף לשורותיו שני שגרירים חדשים - מעצבת האופנה אוריה עזרן, שתחבר את המותג לעולמות האופנה והיוקרה, ומעצב השיער אדיר יעקב, שיצטרף אל הפרזנטוריות סימנוביץ', בר זומר ורומי פרנקל.
בראיון כן ורגיש קורל ובר מדברות על החרדות, על הילדים שחוששים מכל אזעקה, ועל התחושה החדשה של זהירות כשהיא פותחת את הפה בעברית. "פעם הייתי גאה להגיד שאני מישראל", היא אומרת, "היום אני פשוט חושבת פעמיים אם להגיד שאני משם".
אני מניחה שהמלחמה גם פגשה אתכן כאימהות, חרדות, פחדים מסוימים.. איך זה פגש אתכן?
קורל: "אותי המלחמה פגשה קצת שונה ממדינת ישראל, אני גרה בחו"ל, אותי בעיקר שואלים 'זה לא מפחיד אותך?', אז כן זה משהו אחר אני דווקא איפשהו מודה על זה שהילדים שלי לא חווים כל יום את האזעקות האלה. כן יצא להם להיות באזעקות בארץ, נגיד דילן מלא פעמים כשהוא בא לארץ הוא מפחד להישאר לבד בחדר גם אם אני לשנייה הולכת לקחת מים. אז הוא ממש פוחד הוא שומע אמבולנס בחוץ אז הוא שואל אותי 'מה זה, אזעקה, אזעקה?' יש פה טראומה, אז אני באמת מרחמת על הילדים שחיים פה וזה שובר את הלב כאילו לדעת שככה גדלים וזה הפלוס היחיד שאני אומרת שיש לי נחת של לגור בחו"ל והם לא מרגישים את זה".
עוד הוסיפה: "מצד שני גם יש מלא מינוסים בלגור בחו"ל בתקופה הזאת נגיד. אני זוכרת שלפני השביעי באוקטובר אני רגילה ללכת עם הילדים שלי לפארק ואני מדברת עברית חופשי והילדים שלי מדברים איתי רק עברית והם צועקים לי בעברית ומדברים. ופתאום עכשיו כשקאיה מדברת איתי עברית אני כל הזמן אומרת לה 'שקט אל תדברי בעברית' והיא לא מבינה ואני לא רוצה לפרט לה למה, אני רוצה כמה שיותר להרחיק אותה מהסיטואציה הזאת. אני באמת לא חושבת שילדים צריכים לגדול לדבר הזה ולדעת את הדברים האלה כשהם כאלה קטנים. הלוואי והם לא היו חווים את זה".
בר: "והחלק הכי עצוב שזה כבר שנתיים וזה לא נגמר. אני אפילו לא באה להתייחס למה אנחנו חווים אני אתייחס למשפחות החטופים שזה פשוט לא נתפס שעדיין יש חטופים כבר שנתיים. המציאות שלנו קשה מאוד אפשר לדבר עליה שעות אבל זה הזיה שבאותה נשימה יש משפחות של חטופים שעדיין לא חזרו וזה כבר שנתיים.
קורל: "אני הולכת ברחוב ומנסה כמה שפחות לבלוט. אם הילדים שלי מדברים עברית, אני פתאום מוצאת את עצמי עונה להם באנגלית או בספרדית. וזה הכי לא אני - אני כל הזמן מקפידה ללמד אותם עברית, לדבר איתם רק בעברית. ופתאום אני עונה בשפות אחרות. והם אפילו שואלים אותי: "למה את עונה לנו באנגלית? למה בספרדית?" - וזה באמת מגיע מהמקום הזה של פחד".
וזה גם קשה להסביר להם. איך לתווך להם את זה? הילדה שואלת אותי למה - ואני לא רוצה להגיד לה אם זה נכון או לא נכון. זה מורכב עם ילדים.
תראי, אם את שואלת את סרג’י, אז תמיד הייתי גאה להגיד שאני מישראל. כל הזמן. זה הדבר הראשון שהייתי עונה כששואלים אותי 'מאיפה את?'. אפילו הייתי אומרת - אתם חייבים לבוא! ופתאום היום, כשאנחנו הולכים למסעדה והמלצר שואל 'מאיפה אתם?', סרג’י עונה 'אני מספרד', ואני פשוט זורמת איתו. אני אומרת 'מספרד'. ואז הוא שואל אותי - 'למה את אומרת שאת מספרד?'".
"ואני… אני מגיעה למצב שאני פוחדת להגיד למלצר שאני מישראל. פעם זה היה הדבר הראשון שהייתי צועקת, והיום לא. וזה לא מבושה, חלילה, ולא כי אני מתביישת במדינה שלי. זה נטו פחד. מפחיד אותי מה בן אדם יחשוב אם אני אגיד לו שאני מישראל. יש כל כך הרבה שנאה באירופה, ובספרד בטירוף. אז אני באמת חושבת פעמיים אם להגיד שאני מישראל. וזה מפחיד".
