כשניקול קידמן וקית' אורבן צעדו על השטיח האדום, הם נראו כמו הפוסטר המושלם של אהבה הוליוודית נוצצת - חיוכים, פלאשים, ושני אנשים שנראים כאילו שום חוזה לא יפריד ביניהם. אבל כמו שקורה לא פעם, אחרי שאורות הפלאשים כבים, מה שנשאר על השולחן הוא לא שמלה של שאנל או גיטרה נוצצת - אלא נייר. נייר שמחליט גורלות.
וכך, לפי הדיווחים האחרונים גם הסיפור שלהם נסגר לא בריב מתוקשר, אלא בהסכם ממון קר ומדויק. אלא שכאן מגיעה השאלה האמיתית: האם מדובר במסמך טכני שנועד לשמור על כספים - או במסמך אנושי שאמור לשמור על נפשות?
קידמן ואורבן נישאו ב-2006. במהלך השנים נחתם, לפי הפרסומים, הסכם ממון ובו סעיף חריג במיוחד - "תמריץ שיקומי" לאורבן, שבמסגרתו הוא זכאי לסכום שנתי של כ-600 אלף דולר על כך שישמור על פיכחון. אם הנתון נכון, מדובר בתמריץ שיכול להצטבר לסכום עתק של 11 מיליון דולר. ובמילים פשוטות - חוזה אהבה שהפך לתוכנית תגמולים.
אבל כאן עולה הדילמה: הסכם ממון נועד להגן על רכוש ולמנוע מלחמות משפטיות, לא לנהל רגשות. כשמכניסים לתוכו סעיפים רגשיים בלי דיון עמוק על מניעים ופחדים - הוא עלול להפוך מכלי תיקון לכלי ניצול. מה שנשמע כמו תמיכה בהחלמה עלול להתפרש כפרס על עזיבה.
כמי שמלווה זוגות בתהליכי גישור, אני רואה מדי יום איך חוזים שנכתבים בדם קר עלולים לחתוך במקומות החמים ביותר. הסכמים טובים נולדים לא במשרדי עורכי דין, אלא בשיחות אמיתיות על פחד, תקווה, בושה ואהבה. גישור איכותי מחפש את מה שמתחת למספרים: מי מפחד להישאר לבד, מי דואג לילדים, מי רוצה הזדמנות שנייה.
בהסכמים כאלה יש מקום לא רק לסעיפים משפטיים - אלא גם לאנושיים. אפשר להכניס מנגנוני בקרה ברורים (מה נחשב "פיכח"? מי בודק? באילו תנאים?), לנסח חלונות זמן, ולהוסיף חובה לגישור לפני שמישהו רץ לבית המשפט. ככה יוצרים הסכם שלא רק שומר על כסף - אלא גם על לב.
כי האמת? רוב הזוגות לא מתפרקים בגלל הכסף, אלא בגלל שלא דיברו בזמן. ולכן, הסיפור של ניקול וקית' הוא לא עוד רכילות הוליוודית - הוא תמרור אזהרה. תזכורת לכך שמסמכים יבשים לא מגנים על אהבה רטובה מדמעות.
חתימה על הסכם ממון היא לא הבעת חוסר אמון - היא הבעת אחריות. זה לא חוזה של פרידה, אלא מפה של זוגיות בוגרת. אם יש מילה אחת שכדאי שתלווה כל נישואים, זו לא "הפתעה", אלא "אחריות".
