מזהים סימנים מקדימים למחשבות אובדניות: יוצאת "האח הגדול" אנה סופיה קלמן פרסמה באינסטגרם הודעה על עזיבתה את הארץ בעקבות דיכאון ומחשבות אובדניות, שלושה חודשים לאחר יציאתה כמודחת השמינית מבית "האח הגדול".
הדוגמנית בת ה-22 אמרה: "הגעתי למקום מאוד רדוד. מחשבות אובדניות עלו לי לראש. הרבה מכם שאלתם אותי אם אני באמת עוזבת את הארץ. אז כן, ואני אסביר למה. הרבה מהמקרים שקרו בחודשיים האחרונים השפיעו מאוד על הנפש שלי, והנפש שלנו זה הדבר הכי חשוב". היא הוסיפה שכבר בעבר התמודדה עם המחשבות האובדניות: "זה לא קרה לי כבר הרבה שנים. אז קצת הייתי בשוק וקצת נבהלתי. אבל הכי טוב זה בחירות נבונות לעצמנו וללב שלנו, ולהחלים בכללי".
צפו: פודקאסט הבריאות של מעריב על הסימנים המוקדמים לאובדנות
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, התאבדות היא הסיבה השנייה בשכיחותה למוות בקרב צעירים בגילאי 15 עד 24. גם בישראל מתועדים מדי שנה עשרות מקרים טראגיים. מעבר לכך, אלפי בני נוער מבצעים ניסיונות אובדניים או מביעים מחשבות אובדניות, מה שמעיד על עומק התופעה. ברוב המקרים, הצעירים אינם רוצים למות אלא מבקשים לשים סוף לסבל נפשי שנדמה להם שאין ממנו מוצא.
הגורמים לאובדנות מגוונים ומשלבים בין נטייה אישית למצבים סביבתיים. בין גורמי הסיכון הידועים ניתן למנות דיכאון וחרדה, טראומות ילדות, בריונות ודחייה חברתית, שימוש בסמים או אלכוהול, ואובדן של אדם קרוב. ניסיון אובדני קודם מעלה משמעותית את רמת הסיכון, וכך גם קשיים בוויסות רגשי ואימפולסיביות, במיוחד בקרב ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. גם תחושת בידוד חברתי משחקת תפקיד מרכזי. בעידן הדיגיטלי, שבו הקשרים עוברים פעמים רבות למסכים, צעירים עלולים לחוות ניתוק מהעולם האמיתי. במקרים מסוימים, שיח ברשתות החברתיות עלול להחריף תחושות של דחייה או חוסר ערך עצמי.
ישנם סימנים שיכולים להדליק נורה אדומה בקרב הורים, מורים וחברים. בין אלה: הסתגרות והתנתקות מהסביבה, ירידה בלימודים או בתפקוד החברתי, שינויים חדים במצב הרוח, התבטאויות על רצון להיעלם, כתיבה או ציור עם מוטיבים של מוות, חיפוש מידע ברשת על דרכי התאבדות, מתן חפצים יקרי ערך כמעין "פרידה" ואפילו כתיבת מכתבים או הודעות עם רמזים לסיום החיים. שיחה פתוחה וישירה עם הילד יכולה לחשוף את עוצמת המצוקה. שאלות כמו "האם אתה חושב על מוות?" או "האם אתה מרגיש שאתה רוצה להיעלם?" אינן מחדירות רעיונות מסוכנים, אלא מאפשרות לילד לשתף בתחושותיו ולהרגיש שאינו לבד.
ברגע שמתעורר חשד למחשבות אובדניות, הצעד הראשון הוא לא להתעלם. חשוב לגלות אמפתיה, להקשיב בסבלנות ולתת תחושה שיש מישהו שמוכן לשמוע בלי שיפוטיות. במקביל יש ליצור "תוכנית ביטחון", כלומר לקבוע למי פונים ברגע של משבר - הורה, קרוב משפחה, יועץ או חבר קרוב. במצבים שבהם הסיכון מיידי אין להשאיר את הילד לבד, ויש לפנות באופן מיידי לחדר מיון או לקווי החירום. בטווח הארוך ניתן להיעזר בגורמי טיפול מקצועיים - פסיכולוגים, פסיכיאטרים או יועצים חינוכיים - שיכולים להעניק כלים להתמודדות, טיפולים שיחתיים או תרופתיים, ולסייע בבניית מסגרת תמיכה יציבה.
הטיפול במצבים של מחשבות אובדניות מגוון. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נחשב לאחת השיטות היעילות ביותר להפחתת מצוקה, משום שהוא מלמד את הילד לזהות דפוסי חשיבה שליליים ולבנות דרכי התמודדות חדשות. במקרים חמורים ניתן לשלב טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון תחת פיקוח הדוק. בנוסף קיימות קבוצות תמיכה שבהן צעירים יכולים לשתף אחרים במצוקותיהם ולגלות שאינם לבד. המשפחה ממלאת תפקיד מרכזי - חיזוק הקשר, יצירת שגרה תומכת, והקפדה על נוכחות הורית מגוננת יכולים להפחית סיכונים באופן משמעותי.
ההתמודדות עם תופעת האובדנות אינה מוטלת רק על כתפי המשפחה. מדובר באחריות חברתית כוללת - מערכת החינוך, הקהילה והחברים. בני נוער נוטים לשתף קודם כל את חבריהם הקרובים. לכן חשוב שגם בני גילם יבינו כי אם חבר מספר על מחשבות אובדניות, חובה לשתף מבוגר אחראי גם במחיר של פגיעה זמנית באמון. בתי הספר יכולים לקדם תוכניות חינוכיות שמטרתן להפחית סטיגמות סביב בריאות הנפש ולעודד פנייה לעזרה. קמפיינים ברשתות החברתיות יכולים להעלות את המודעות ולעורר שיח פתוח על מצוקה.
המומחים ממליצים: אם יש לכם מחשבות על מוות, חכו יום נוסף. תנו לעצמכם 24 שעות, ושתפו מישהו שאתם סומכים עליו - חבר, הורה, מורה או בן משפחה. שיחה אחת כזו יכולה להציל חיים.
אם אתם או מישהו מסביבתכם חווים מצוקה נפשית או מחשבות אובדניות, ניתן לפנות לקווי הסיוע:
ער"ן - 1201, זמין 24 שעות ביממה
מוקד 105 - לדיווח על מצבי סיכון ברשת
ארגון סה"ר - בצ'אט אנונימי באתר האינטרנט
