הסדרה "אור ראשון", שעלתה לשידור בשבוע שעבר בקשת 12, מציגה חמישה סיפורי גבורה אמיתיים מהשבעה באוקטובר - וצולמה באישור ובשיתוף פעולה מלא של המשפחות שחוו את האירועים בעצמן. עם זאת, עוד לפני עלייתה לאוויר, התעוררה מחלוקת סביב עצם השידור ותזמונו: בעוד יש הרואים בה יצירה חשובה שנועדה להנציח את הזוועות ולחזק את הזיכרון הקולקטיבי וההסברה, משפחות אחרות סבורות כי מדובר בצעד מוקדם מדי.

הוויכוח גלש גם לזירת המומחיות של ״חתונמי״: הפסיכולוגית ד״ר יעל דורון מצדדת בצפייה, בעוד הגנטיקאית והמרצה למדעי המוח ד״ר ליאת יקיר מזהירה מפני חשיפה חוזרת שעלולה להזיק.

פרומו לפרק הבכורה של "אור ראשון" (צילום :באדיבות קשת 12)

ד״ר דורון פרסמה פוסט ארוך התומך בצפייה בסדרה ובטקסי הזיכרון, כחלק מתהליך החלמה ציבורי: ״למה חשוב מאד מאד לראות את הסידרה 'אור ראשון'? כשרואים את הסידרה מתהפכת הבטן. שוב ניתקת הנשימה, שוב נבהלים, שוב בוכים, שוב מזועזעים. אז למה אנחנו צריכים את זה בכלל? בימים האחרונים התפרסמו הרבה תגובות נגד הצפייה בתוכנית. בכולן הוזכרה המילה טראומה ונשמעו איומים על כך שהצפייה מחזקת טראומה או מייצרת טראומה משנית. אני רוצה לחלוק על כך ולהזכיר לנו מושג חשוב ולא מספיק מדובר, שקריטי בעיני להבנה של מה שכולנו צריכים כעת: צמיחה פוסט טראומטית".

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות<<


 
ד״ר יקיר שעזבה את ״חתונמי״ אחרי שתי עונות מציגה עמדה הפוכה: ״יש משהו שצריך בעיניי להגיד בקול רם: כשהטראומה עדיין חיה, עדיין פועמת במערכת העצבים שלנו, החשיפה החוזרת אליה לא רק שלא עוזרת - היא פעולה מזיקה לתהליך עיבוד הטראומה. מה קורה במוח, כשאנחנו נחשפים שוב לטראומה? המוח שלנו עדיין נמצא במצב הישרדותי. האירוע עדיין חי במערכת העצבים שלנו. האמיגדלה בהיפר-ערנות, האונה המצחית-קדמית שאחראית על עיבוד האירועים וויסות רגשי עדיין מופחתת בתפקודה, והגוף שלנו עדיין מוצף בקורטיזול למראה כל טריגר. כשאנחנו נחשפים שוב ושוב לתוכן הטראומטי - גם אם זה "רק" סדרה, גם אם זה "לא קרה לנו ישירות" - המוח לא עושה את ההבחנה. הוא קולט את האיום. והוא מגיב".